התמונות שמגיעות ממקומות שונים בעולם בחודשים האחרונים מראות המוני בני אדם שיוצאים לרחובות להפגין. בארה"ב המחאות לאחר רצח ג'ורג פלויד היו מהגדולות והעוצמתיות. הן היו מלאות בזעם והציגו לראשונה חברה נחושה שלא מוכנה להמשיך במציאות של גזענות ואפליה. בסרביה פרצו הפגנות זועמות כנגד הנשיא שמקדם הקלות בגלל בחירות. בבולגריה מתנהלת לפי הדיווחים המחאה החברתית הגדולה ביותר מאז 2013 ובבלארוס אלפי בני אדם יצאו לרחובות כדי להפגין נגד משטרו של הנשיא אלכסנדר לוקשנקו בן ה-65, השולט במדינה מזה 26 שנים ומכונה "הדיקטטור האחרון של אירופה".
אצלנו בישראל התמונה לא שונה. ההפגנות נגד השחיתות מעל הגשרים ומול מעונו של ראש הממשלה מתנהלות זה כמה שבועות, ותימשכנה גם בשבת הקרובה למרות מעצרם של 16 מפגינים. גם אירוע האונס הקבוצתי באילת הצליח להוציא מאות לרחובות בהפגנה חברתית נגד אלימות מינית.
גל ההפגנות שמתקיים ברחבי העולם לא מקרי ובוודאי לא מובן מאליו. מה גורם לאנשים לקום, למחות ולהגיד 'עד כאן'? הרי הגזענות בארה"ב, לצערנו, היא לא דבר חדש וגם לא שחיתות פוליטית במדיניות שונות באירופה. נשיא בלארוס שולט כבר שנים, אז מה קרה בחודשים האחרונים? מה גורם לאזרחים להסתכן, לצאת, לספוג אלימות ואולי מעצרים? מה גורם להם להחליט שככה הם לא מוכנים לחיות יותר?
התשובה, תאמינו או לא, היא הקורונה. המגפה העולמית שטלטלה את חיינו וטרפה מחדש את הקלפים גרמה לנו להביט בלבן של העיניים של המוות, ובעצם להבין מה משמעותי וחשוב לנו בחיים. זו תופעה פסיכולוגית מוכרת שנקראת "בולטות המוות", או באנגלית" Mortality salience" .
כאשר המוות הופך להיות בולט בחייו של האדם, כמנגנון להגן על עצמו מהחרדה הוא יפעל יותר כדי לחזק את הערכים שלו ואת השקפת עולמו. הוא יפעל במטרה להתקרב לנושאים שקרובים לליבו ועולמו מתוך רצון להשיג משמעות וכך לחזק את הערך העצמי שלו. הקורונה הבליטה מאוד את נושא המוות. מאז שפרצה המגפה אנחנו מתעדכנים ומעודכנים ללא הפסקה במספר החולים והמתים. נושא המוות מעולם לא היה מוצף בחיינו היומיומיים כל כך. במשך חודשים צפינו וספגנו חדשות קשות של מספרים מטורפים של כמות חולים ומתים.
בולטות המוות נובעת מתוך תיאורית ניהול האימה, שמסבירה כי את הקונפליקט שלנו בין החיים לבין הידיעה שאנחנו בני תמותה, אנו מאזנים על ידי התנהלות בתוך מערכות סמליות של חברה, וזאת כדי להשיג תחושת נצחיות ולאפשר לעצמנו חיים של משמעות. התאוריה גורסת שכשאנשים מקבלים תזכורת לעובדה שהם בני תמותה, הם הופכים יותר קנאיים לערכים התרבותיים שלהם ומחפשים דרכים להעלות את הערך העצמי דרך מה שמוכר וקרוב לעולמם. כדי להסיר ולהפחית את החרדה, בני אדם יתגייסו חברתית ויילחמו יותר מתמיד עבור מה שמאפיין אותם. הם ירצו להיות חלק מקולקטיב וליזום אינטראקציה חברתית, וזאת כדי להשיג תחושת ערך שליטה ומשמעות. זהו מנגנון ההגנה שפועל ומפעיל אותם.
אירועים שמעוררים מחשבות על מוות גורמים לאנשים לדבוק עוד יותר בתפישות העולם התרבותיות שלהם - לצדד באלו שחולקים את זהותם הלאומית, האתנית או הפוליטית - ולהתנגד במשנה כוח לאחרות. מתוך הנאמר אפשר להבין שהקורונה זו תקופה נהדרת למעורבות חברתית עבור מה שאתה מאמין בו, אבל זו התקופה הכי לא מתאימה כדי להכיל רעיונות ואידאולוגיית שעבורך הם מנוגדים. חבל שלא בדקו זאת לפני שחשבו על ממשלת חירום של אחדות.
מי שבנה את הבסיס לתיאורית ניהול האימה של הפסיכולוגים החברתיים הוא זוכה פרס פוליצר ארנסט בקר, שכתב את ספרו "הכחשת המוות". הרעיון הגדול של בקר היה כי מרבית הפעילות האנושית מונעת על ידי הפחד מפני המוות. להבדיל מבעלי חיים אחרים, הנעדרים קוגניציה גבוהה ויכולת חשיבה כשלנו, בני אדם מודעים למותם. על פי בקר, בני אדם המציאו את התרבות כדי למתן את האימה הזו. התרבות מעניקה משמעות וערך לחיים, מאפשרת לנו להתמודד ביעילות עם הפחד שקיים שם. אחת מהדוגמאות לתרבות ולאותן מערכות סמליות שבהן אנחנו מוצאים משמעות היא, למשל, הדת. מי שאינו בענייני רוח ואמונה ימצא משמעות באידיאולוגיות פוליטיות וזהויות לאומניות. כשאתה חי במציאות סימבולית, באופן אידיאלי אתה לא מתפקד בתוך הגוף הפיזי שלך אלא כסימבול, וכך תמשיך לחיות גם לאחר שתמות.
ההתגייסות העולמית להפגנות, המאבקים החברתיים נגד נושאים שהיו קיימים גם קודם כמו אלימות מינית, גזענות ושחיתות מקבלים כעת משמעות גדולה יותר בזכות בולטות המוות. אנשים רוצים להרגיש שהם יכולים לתרום, שלחיים שלהם יש משמעות. מה שקורה כבר לא עובר מתחת לרדאר והחיים לא יכולים להיות מוגדרים לפי מגיפה.
גם הסיכון ומחיר כמו מעצרים או אלימות הופכים לחסרי משמעות. מחקרים בחנו את הקשר בין חשיפה לבולטות מוות לבין לקיחת סיכונים. נהגים שנחשפו למניפולציית של בולטות מוות דירגו גבוהה יותר את כוונתם להמשיך לקחת סיכונים ולנהוג במהירות גבוהה. אלה שהיו מוכנים להסתכן עוד יותר היו כאלה שנהיגה עבורם הייתה חשובה לערך העצמי שלהם. תעשו את החישוב מכאן.
הקורונה הביאה עמה הרבה מאוד צרות וקשיים: משבר בריאותי וכלכלי, אבטלה, חרדה ומוות, אבל יחד עם כל אלה אפשר לומר שיש טוב בצידה: היא הצליחה להעיר את כולנו מתרדמת. כמו שאומר המשפט בשיר הנהדר:
"Everything that kills me makes me feel alive"
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת כלכלה ופסיכולוגיה.