בניגוד לדעה הרווחת, הכתובה אינה מוסד שאבד עליו הכלח, וגם בימינו בעל מחויב לשלם לאישתו את דמי הכתובה בעת הגירושים, למעט במקרים שבהם ניתן לתלות באישה את עיקר האשמה בפירוק המשפחה. היקף גביית חיובי הכתובות אמנם פחת, משום שסכום הכתובה מקוזז בדרך כלל מסכומים שהאישה מקבלת מהבעל במסגרת איזון במשאבים, אך היא עדיין רלוונטית, במיוחד במקרים שבהם שווי נכסיה של האישה עולים על אלו של הבעל.
מתגרשים שנישאו בשנות השבעים או השמונים של המאה העשרים, ובוודאי אלו שנשאו קודם לכן, מחזיקים בידם כתובה שהסכום בה מצוין בלירות או בשקלים ישנים, והקושי הוא כיצד להמיר סכומים אלה למטבע הנוכחי, ולשמור על ערכה הריאלי של הכתובה, כשוויה בזמן החתימה עליה.
הצמדה פשוטה של הסכומים הנקובים בכתובה למדד, מביאה לתוצאות אבסורדיות. בשנה האחרונה בית הדין הרבני בירושלים דן באופן מקרי בשתי תביעות שונות של כתובות, אשר נחתמו בשנת 1979, באחת התחייב החתן על סכום של 6 מיליון לירות, ואילו החתן השני הסתפק במיליון לירות. בהצמדה למדד, כל לירה משנת 1979, שווה כחצי שקל של ימינו, ולכן לכאורה הבעל הראשון היה אמור להיות מחויב בכ-3 מיליון שקל, ואילו השני בכחצי מליון שקל, סכומים מופרזים לכל הדעות.
מנגד, התעלמות מוחלטת משערוך ערך המטבע לאחר עשרות שנות נישואים מעמידה את הכתובה על סכום אפסי, וכך יוצרת עוול עבור האישה, וכן מרוקנת מתוכן את החלטת בית הדין, על פיה היא זכאית לסכום הכתובה שהובטח לה על ידי הבעל כשנישאה לו. המטרה של בית הדין הרבני אם כן, היא להגיע לסכום ריאלי, שישקף את הסכמות הצדדים בעת חתימת הכתובה, כמקובל גם בדיני החוזים של ימינו.
בפסק הדין שדן בשערוך כתובה של 6 מיליון לירות, בדק בית הדין הרבני הגדול את סכומי הכתובה המקובלים באותן שנים, והגיע למסקנה שביחס לאותה תקופה, מדובר בהתחייבות על הצד הגבוה ביותר. מאחר שכיום הנורמה היא להתחייב בכתובה על סכום של 180,000 שקל, הסכים בית הדין הרבני לבקשת האישה לחייב את הבעל בסכום כפול, כלומר ב-360,000 שקל.
בפסק דין אחר, שנדון בחודש שעבר, התלבט בית הדין האם להצמיד את הכתובה בסך מיליון לירות, עליה חתם הבעל בשנת 1979, למדד או לדולר. ההבדל הוא עצום: הצמדה למדד מביאה את הסכום ל-680,000 שקל, ואילו הצמדה לדולר מעמידה אותו על 164,000 שקל. בית הדין בחר באופציה המקלה עם הבעל.
ההגיון מאחורי התערבות בית הדין הרבני לטובת הגבלת שערוך המטבע, הוא אותו הגיון העומד מאחורי סמכות בית הדין לדחות תביעות לחיוב הבעל במלוא סכום הכתובה, כאשר הוא נקב בה בסכום מוגזם ובלתי סביר. כך למשל בשנת 2012 נתבע בעל לשלם לאישה את מלוא סכום הכתובה, על סך של 18 מיליון שקל. ברור לבית הדין הרבני, שמדובר בסכום שהבעל מעולם לא התכוון ברצינות לשלם לאישה, מאחר שלא היה שום סיכוי שסכום כזה יהיה אי פעם ברשותו. לפיכך בית הדין פסק כי על הבעל לשלם לאישה 120,000 שקל עבור כתובתה, כשסכום זה הוערך על בסיס עלות מחיה בסך של 10,000 שקל לחודש למשך שנה.
זהו המועד אם כן, להזכיר ולהזהיר, שכתובה אינה חלק מפולקלור, אלא חוזה משפטי מחייב לכל דבר, ולכן אסור לזלזל בסכום הנכתב בה. סכום זה ישמור על ערכו במהלך השנים, ועלול להגיע לחיוב של מאות אלפי שקלים בעת הגירושין, אם הבעל לא ידאג מלכתחילה להתחייב לסכום סמלי בלבד או לפחות לסכום על הצד הנמוך.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה