מדינת ישראל נמצאת כבר תקופה ארוכה עמוק במשבר הבריאותי. אם קודם היא התעמתה עם נגיף לא מוכר וניסתה לחשוב איזו מסכה הכי מתאימה ומונעת הדבקה, מה שמטריד את הממשלה היום יותר מכל זה לא רק ההשתלטות על הנגיף, אלא השתלטות על הציבור ושיקום של האמון בינה לבין התושבים.
השבוע זה קרה שוב. סגר מלא שתוכנן על ערים אדומות הפך לסגר לילי, וכך שוב החלטות שמתקבלות לא באמת מתבצעות. זו הצורה שבה העניינים מתנהלים כבר מספר חודשים. יש החלטות, אך לעיתים רחוקות הן מתקיימות ונוטות כל הזמן להשתנות, אין באמת דרך או קו מנחה. מה שנכון לפוליטיקה הוא מה שיקרה.
ארגון הבריאות העולמי מתחיל להבין את התמונה, וראש אירועי החירום בארגון, ד"ר מישל ריאן, הוציא ביום שני האחרון אזהרה: ממשלות שמספקות מידע שמאחוריו עומדות מוטיבציות פוליטיות, עלולות למצוא עצמן בתגובת נגד פוליטית חזקה. "אם האזרחים מרגישים שהם מקבלים מידע מניפולטיבי ומנוהלים פוליטית, זו לא האסטרטגיה הנכונה לטווח הארוך. כדי לנצח את הקורונה צריך שקיפות, עקביות, כנות והודאה בטעויות שיכולות לבנות אמון".
מתוך הרשימה הזאת ניתן לראות שאף אחד מן המוזכרים לא באמת בא לידי ביטוי בניהול המשבר הבריאותי ואנחנו נמצאים במשבר אמון גדול בישראל, גדול יותר מהמגפה עצמה. משבר כזה הוא לא רק מכשול מהותי, הוא זורק אותנו לשלבי ההתפתחות הראשונים שלנו.
אריק אריקסון, פסיכולוג יהודי אמריקני, הוא הוגה תיאוריית השלבים הפסיכו-חברתית שמתארת את התפתחות האדם במהלך החיים, מינקות ועד שיבה. השלב הראשון בהתפתחות האדם על פי אריקסון הוא שלב האמון מול חוסר האמון (חשדנות). שלב זה מתרחש בשנת החיים הראשונה. האמון של האדם בשנה זו נרכש על ידי יחס חם ואוהב של האם. כאשר הדמות המטפלת מצליחה להתייחס לתת מענה לצורכי התינוק ולהיות עקבית, להיות שם כשהוא זקוק לה ופוגשת את צרכיו ולא פוגעת בו, התינוק מקבל חוויה של ביטחון. הוא מרגיש שהוא יכול לסמוך על הסביבה. אם השלב הזה נכשל, התינוק וצרכיו אינם נענים ואין עקביות מצד המטפל, הוא מאבד אמון. הצלחה בשלב זה, על פי התיאוריה, מעניקה לאדם לא רק אמון אלא גם תקווה. עם מעל 3,000 נדבקים ביום, החלטות שמשתנות וחוסר עקביות קיצוני קשה קצת לקוות שהאמון יחזור.
נושא האמון בממשלה והשפעותיו של נגיף הקורונה מעורר הרבה מאוד עניין בעולם. מחקרים רבים בוחנים איך הקורונה משפיעה על האמון בין האזרחים לממשלה. מי שמציגה תמונה הפוכה מזו של ישראל היא ניו זילנד. מחקר הוכיח ומצא שהחלטות מכריעות וברורות של הממשלה בנוגע להתנהלות בנגיף מעלים את האמון והפטריוטיזם בה.
באוניברסיטת אוקלנד אספו מידע במשך 11 שנה, ומרגע פרוץ המגפה היו להם גם את כל הכלים הנדרשים כדי להשוות בין גישות הציבור לפני פרוץ הקורונה ואחרי הסגר שהוטל בעקבותיה. הממצאים היו חד משמעיים והראו עליה משמעותית באמון. עוצמתם של הממצאים הפתיעה גם את מבצעי המחקר, שציינו כי תופעה כזו של עליה באמון ובפטריוטיות הם כל כך גדולים שכאלו הם מכירים רק ממחקרי אסונות אחרים דוגמת אסון התאומים.
סיפור ניו זילנד והתנהלותה המוצלחת במשבר הקורונה מוכר. לנו נותר רק להביט מרחוק בקנאה ובדאגה, כי המציאות הקשה שמתעוררת כאן בכל יום מתוך החדשות, ההתנהלות בניגוד להנחיות, הזלזול ועיגול הפינות של האזרחים לא מקריים. כשהאמון בין האזרחים לממשלה נסדק והממשלה נתפסת כלא אמינה שמתנהלת מתוך שיקולי פוליטיקה ולא לפי החוקים שאמורים להיות לכולם נכונים, ההתנהלות של "איש הישר בעיניו יעשה" מחלחלת גם לאזרחים, שמקבלים ביטחון לעקם את החוקים.
טענה זו הוכחה מחקרית. במחקר מאוניברסיטת נוטינגהאם התבקשו 23 מתנדבים מ-23 מדינות שונות לשחק את אותו המשחק. המחקר מצא שהמשתתפים שתופסים את המדינה שלהם כיותר מושחתת נטו לרמות יותר במשחק למען תועלתם הפרטית. החוקר טען שהתנהלות לא ישרה היא עניין שעובר בחברה ומשפיע על האזרחים, בטח כשהאנשים שנותנים דוגמא לכל האזרחים הם ציבור הנבחרים. כשאין סדר ואין קו מנחה, כשהשיקולים משתנים בהתאם ללחצים פוליטיים, זה הופך את האזרחים להיות כאלה שמושכים ככל שניתן את הגבולות של הנהלים.
זה יושב בדיוק על תיאורית החלונות השבורים של החוקרים ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג (1982), אותה תיאוריה שאימץ רודי ג'וליאני כדי לתקן את המצב בעיר ניו יורק. מקום שבו יש ולו חלון אחד שנשאר שבור יכול להביא למצב שבו גם שאר החלונות בבניין ינופצו. היכן שיש הזנחה וכשמתחילה התרופפות, ולו הקלה ביותר, אם מי שיעצור אותה. היא יכולה להוות טריגר להתחלה של הידרדרות מהירה, חוסר סדר מביא עוד חוסר סדר.
אם הממשלה לא תצליח לייצב את חוסר האמון, אם ההחלטות ימשיכו להיות חסרות עקביות והקו המנחה יהיה ריצוי קבוצות פוליטיות, האזרחים יבינו שמותר להמשיך ולעקם את החוקים. הפוליטיקאים צריכים להפסיק לערבב בין העניינים למגפה. כשהציבור מתבונן ולמד, הם צריכים לדאוג לקבל החלטות נקיות, על מנת שלא נמצא את עצמנו מסתובבים ברחבות עם שברי זכוכיות. את הרסיסים הראשונים אנחנו כבר רואים.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה.