סוף שנה הוא זמן של סיכומים וחשבון נפש, ותחילת שנה זמן לגיבוש תוכניות והבטחת הבטחות. השנה הסוף וההתחלה האלה קורים באמצע רעידת אדמה מתמשכת, מצב של אי ודאות קיצוני גם לגבי הרגע הזה וגם לגבי העתיד.
למי שבחר גם לפני הקורונה באסטרטגיה של בריחה חלקית או מלאה מהתמודדות עם משימות החיים, הקורונה שחררה אותו מהטרחה למצוא אליבי. שנים רבות הוא יוכל לומר על התקופה הקפואה הזאת "הייתה אז קורונה בעולם", ואנשים יהנהנו בהבנה. זה מסביר הכל.
החיים הם תנועה ממינוס לפלוס. כשמישהו לא פועל באופן אקטיבי לפתרון בעיות או להגשמת מטרות, זה סימן לכך שמשהו חוסם את החתירה הטבעית של החיים לקראת התפתחות, התגברות והגשמה.
לאנשים אקטיביים לעצור זה להפסיד. ולכן, קשיים ומגבלות מגרות את הכוח היצירתי והם ממציאים את עצמם מחדש, מוצאים דרך לשרוד, להתגברות על המכשול ואף לצמוח. אם הם לא יכולים לעבוד, ישקיעו ביחסים, בתרומה חברתית, בלימודים, יטפלו בעצמם, השקעה שאת פירותיה יראו בעתיד. הם כמו עץ שבזמן בצורת נאלץ למתוח את השורשים שלו עמוק והרחק באדמה כדי למצוא מים, וכך יוצר בסיס רחב יותר לצמיחה עצומה ולפריחה שתבוא עם הגשמים.
אנשים גמישים מסוגלים להתאים את עצמם למציאות קשה וגם לשנות אותה תוף כדי נסיעה. אנשים פסיביים יתכנסו עוד יותר במה שקרוי "אזור הנוחות", אזור מחייה שצומצם על מנת להגן על עצמם מפני סכנה או אכזבה.
מהן הסיבות הנפוצות לנסיגה, הימנעות ופסיביות?
החשוד הראשון הוא הפחד מכישלון, הפחד מאובדן תחושת שייכות וערך. זה החשש מכך שיתגלה, לנו ולאחרים, שאנחנו לא טובים כמו שאנחנו חושבים שהיינו צריכים להיות ואז לא נעשה דבר שלא מובטחת לנו בו הצלחה. מכיוון שהצלחה היא בדרך כלל תוצאה של אימון שכרוך בניסוי וטעיה, לרוב לא נעשה דבר. זהירות יתר מובילה לאי עשייה, אי עשייה מובילה להחלשה ואז הכול קשה ואין כוח. לא לעשות נעשה נוח, במחיר ניוון ודכדוך.
יש דרך קלה להפליא לרפא פחד מכישלון, והיא לפחד מהתוצאה של ההימנעות: מהחמצה. מה שקורה בזמן שאנחנו מסתכלים מהצד על החיים במקום להשתתף בהם הוא שאנחנו מפספסים אותם. ליד החמצה, כישלון הוא משחק ילדים. בסוף לא נצטער אם לא הצלחנו, נצטער אם לא ניסינו. ובניסיון נרוויח משהו, חוויה, למידה, מפגש.
החשוד השני בהימנעות הוא התחושה שכדי שמשהו יהיה שווה הוא צריך להיות מדהים, מיוחד או מושלם. ליד הציפייה הזאת, כל מה שרגיל, טוב, סביר, ממוצע או נורמלי זה אסון. הפיתרון: להתמקד בדבר הבא שלפינינו ולבחור בחירה טובה. עכשיו לישון במקום עוד פרק בסדרה, עכשיו פרי במקום עוגייה, עכשיו לומר מילה טובה במקום טענה, לתת תשומת לב למישהו במקום עוד סרטון. תחושת הערך והכוח לעשות נטענים רק בנסיעה.
תקופה זו של חגי תשרי עם הסגר המתקרב היא הזמן בו אנו מקבלים החלטות להמשך ולשנה הקרובה. כדאי לחלק את האנרגיה ואת תשומת לב לשני ממדים: לעבור את ההווה בצורה הטובה ביותר, ולהשקיע בפיתוח מידה, יכולת, מיומנות או קשר, שנוכל ליהנות ממנו בעתיד. אם לא מצליחים לעשות לפחות אחד מהם, כדאי מאוד לחפש עזרה.
ד"ר אנאבלה שקד היא מרצה בכירה במכון אדלר, מחברת הספר "לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים".