בישראל 2020, דיבור לשם הדיבור בלבד, נתפס כסוג של חולשה, בזבוז זמן, ברברת, נשי וטרחני. ישראל מן הבחינה הזו עוד לכודה בחשיבה מצו'איסטית, שובניסטית ומליטירסטית. עקרונות של דיאלוג, דיון ושקיפות, לא נתפסים בה ליתרון אלא מצביעים על חולשה והססנות.
הפוליטיקה שבנויה על תפיסה זו, ממוקדת בעיקר בעשייה ופעולה. לצד חלוקה דיכוטומית של שותפים ואויבים, חירות פעולה, לעומת בירוקרטיה וחסמים. תפיסת עולם הפוכה לחלוטין להגיון שעומדת בבסיסיה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית ליברלית. כך, כאשר גנץ ואשכנזי החליטו ללכת עם נתניהו לממשלת אחדות, אחד הנימוקים שבעזרתם ביקש אשכנזי להצדיק צעד זה היה "אני לא באתי לפוליטיקה בשביל לשבת ביציע".
החיים הפרלמנטריים, מנקודת מבט זו, נתפסים כמרחב של דיבורי סרק "בלבולי מוח" בשפת העם. אפילו האזרחים עצמם נתפסים כחסרי משמעות אמיתית מלבד בקלפי. האזרחים שמביעים את דעתם או יוצאים לרחוב הם תמיד מונחים, מוסתים או סתם משעממים, לעולם לא אזרחים פעילים בעלי דעה משלהם.
מתוך תפיסת עולם דיכוטומית זו, המחלקת את העולם לאלו שעושים ולאלו שמדברים, אפשר גם להבין את היחס של הפוליטיקה הישראלית להודאה בטעות ורחמנא ליצלן אפילו להתנצל. נקודת ההנחה היא שאין מקום להתנצל על עשייה. אין צורך להתנצל על מה שנעשה מתוך מסירות ושליחות. זהו טבעם של הדברים. מי ששעושה טועה, מי שלא עושה מדבר. התנצלויות, אומנם קיימות במרחב ואפילו מתרבות עם השנים, אך הן מתקיימות כמעט תמיד רק כאמצעי, ככלי של יחסי ציבור.
השימוש שעשה נתניהו בסיפור מותו של יעקוב אבו אל-קיעאן הוא רק הדוגמא האחרונה לכך. אין בהתנצלותו של נתניהו, על הריגתו לשווא של אזרח, משום לקיחת אחריות, משום הודאה בטעותה של המדינה, אלא שימוש ציני על מנת להשתמש בהתנצלות על מנת להאשים ולתקוף את הפרקליטות והמשטרה ובעיקר העומדים בראשה, כמו גם לחפות על הכישלון בניהול התפשטות הקורנה. כך, גם כאשר נתניהו התנצל על קריאתו שהערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי ביום הבחירות ב-2015. ההתנצלות היתה חלקית ובעיקר כבר לא רלוונטית, המטרה השיגה את יעדיה, מה חשובה ההתנצלות?
למעשה, יש להבחין בין שתי אסטרטגיות הפועלות במקביל. הראשונה מנהיגותית. זו שלעולם איננה מתנצלת או צריכה להסביר את עצמה ואת מדיניותה. השניה משתמשת בהתנצלות ככלי משחק בבית הקלפים בתוכו אנו חיים. התנצלות שמגיעה לאחר שיח תוקפני ואלים. קודם תוקפים ואז מגיעה ההתנצלות, המשמשת כמס שפתיים חסר חשיבות. הדברים הרי כבר קיבלו חיים משל עצמם ואף התנצלות לא תוכל להעלימם.
הכרה בטעות של מנהיגים פוליטיים היא נדירה עד מאוד בתרבות הפוליטית שלנו. לדוגמה, הסולחה שאורגנה בכפר קאסם אחרי הטבח ב-1956 בו נהרגו 47 אזרחים. בן גוריון אמנם הביע זעזוע מהאירוע ודיבר על המוסר היהודי. אך מעולם לא התנצל. ארוחת הסולחה ששנכפתה רק חידדה את תחושת העלבון. כך גם אחרי מלחמות ומחדלים. מעולם לא קמו המנהיגים והתנצלו על מחדליהם.
יותר מכך, הבחירה לא להתנצל מתבררת למעשה כהגיונית כאשר בוחנים את תרומתה. בשנת 1997 בהיותו יו"ר מפלגת העבודה, התנצל אהוד ברק על העוול ההיסטורי שגרמה מפלגתו למזרחים תושבי עיירות הפיתוח. מטרת התנצלות זו הייתה ברורה, לנסות ולחזר אחר קולות המצביעים בפריפרייה, שמאז מהפך 1977 נטו להצביע לליכוד. אהוד ברק האמין שעל ידי התנצלות היסטורית זו יוכל לבנות מערכת יחסים חדשה בין מפלגתו לתושבי עיירות הפיתוח ששנושאים עוד בליבם את עוול האפלייה והגזענות כלפיהם. בפועל, ניסיון זה, לא רק שלא חיזק את מעמדו של ברק לאורך זמן, אלא במידה מסויימת גרם לשתי תופעות לא רצויות הוא גם חשף את הד.נ.א האפלולי של המפלגה והפך את ההתנצלות למושא ללעג וגם פגם בדמותו כמנהיג.
התנצלות בשכונה הקשוחה שלנו במזרח התיכון נדמית כהימור מסוכן. ההתנצלות על חיי האדם שנלקחו במרמרה לקחו לישראל מעל לשלוש שנים וגם זו הייתה התנצלות בלית ברירה. בנוסף, לא במקרה ישראל מעולם לא הסכימה להכיר באחריותה לאסונם של הפלסטינאים. עצם המחשבה על התנצלות כאמצעי להחלמה ובניית עתיד משותף נתפסת כבלתי אפשרית, אנו חושבים על המציאות באזור במונחים של משחק סכום אפס. התנצלות היום בישראל בכלל ואצל פוליטיקאים בפרט נתפסת בעינינו כחולשה ולא צודקת ובכך מסכנת את המשך קיומנו, ולכן כמדינה או כמנהיג אין מקום להתנצלות ואין מקום לחרטה ואם כן זה רק לקדם את המטרות האישיות.
ד"ר מוטי גיגי הוא ראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר ד"ר מולי בנטמן, חוקר במחלקה לתקשורת והמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר.