בקבוקי השמפניה התקררו, השטיחים האדומים נכנסו לכוננות, החליפות המהודרות נתפרו והסכם השלום יוצא הדופן בין ישראל לאמירויות נחתם, בדרך להפוך את אזורנו למזרח תיכון חדש, שמטרתו לפתוח את השמיים, המסחר, העסקים והתיירות בין המדינות.
רבות עסקו בשיח התקשורתי והציבורי בהסכם השלום ההיסטורי, בהישג הדרמטי ובמשמעות חסרת התקדים. אך נדמה כי גודל הסיפור והעיסוק הנמרץ בו, רק מדגיש את האבסורד של המציאות בה אנו חיים במדינת ישראל. מציאות אשר נשכחה מאחור ונאלצה, בלית ברירה, לפנות את מקומה לתהילת האמירויות.
התהילה החליפה את המציאות. קברניטי מדינת ישראל הסתנוורו מהעושר של דובאי, עד כדי כך ששכחו והותירו בחצר האחורית את העוני המקומי שלנו, כאן בישראל הקטנה. בזמן שמגפה בריאותית-כלכלית מתחוללת כאן מעל לחצי שנה והופכת בלילה אחד אנשים "רגילים" לעניים חדשים, בזמן שמעגל העוני מתרחב באופן חסר תקדים, רגע לפני סגר חגי תשרי ובזמן שעמותות הסיוע קורסות תחת העומס ועומדות בפני שבירת שיא בביקוש לסלי מזון - מדינת ישראל החליטה לשכוח מהצרות, להפסיק לעסוק ב"זוטות" ולהתמקד בנושא החשוב באמת - הסכם השלום.
אין ספק כי מלונות הפאר של דובאי והעיסוק בחופשות המפנקות קורצות לנו יותר מאשר ביקור במרכז סיוע או עזרה באריזת סל מזון לעניים לקראת החג. לאחר תקופה כה קשה ומורכבת של מציאות כלכלית שהתהפכה - קשה לנו, כעם וכציבור, לעסוק מדי יום בקושי של האחר ובצרות מבית.
לכן, הסכם השלום עם דובאי הפך ללהיט החדש של קיץ 2020, במטרה ליצור "אסקפיזם" מושלם - הבריחה מהמציאות הקשה שלנו כאן, אל עבר העושר והאפשרויות הבלתי מגבלות של שכנינו. תקועים בסגר, חולמים על בורג' ח'ליפה.
אך בזמן שעיתונאים עובדים במרץ ומחפשים לכתבות את הדילים המשתלמים ביותר לדובאי, עוד אלפי עניים חדשים מצטרפים אל מעגל העוני. בזמן שהמשלחת הישראלית המריאה לנסיכות, עוד משפחה ישראלית נאלצה לגשת אל עמותת סיוע ולבקש סל מזון, בפנים מבוישות ובחרדה קיומית.
הנפש שלנו כישראלים אינה יכולה עוד להכיל צרות. היא אינה רוצה לשמוע על עוד עסק שנסגר, על עוד משפחה שקרסה תחת החובות או על עוד ילד שיצא לעבוד בקיץ כי להוריו נגמר הכסף. נדמה כי העיסוק הציבורי בנושאים הרגישים, הפגיעים, אלו שעושים בלאגן בבטן הרכה שלנו - הגיעו לפג תוקף. עוני הפך "משעמם" והעושר של האמירויות הפכו לשיח החדש והרלוונטי. צרות של עשירים.
עפ"י דוח העוני האחרון, שהתפרסם טרום משבר הקורונה - במדינת ישראל חיים מעל ל-1.8 מיליון עניים. הנתון כולל בתוכו ילדים, קשישים, ניצולי שואה ומשפחות אשר כולן נתמכות בעמותות סיוע ונמצאות בחובות ובצרות כלכליות המדירות שינה מעיניהן.
נוכח משבר הקורונה, המציאות הכלכלית החדשה, הסגר המתהווה ומשבר התעסוקה המדאיג, מספר העניים מרקיע שחקים והפך את נתוני דוח העוני האחרון לנתון שכעת כולנו רק מתפללים לשוב אליו. מגפת הקורונה הדביקה את כל הסביבה בעוני - את בעל העסק שפשט רגל במפתיע, את הדייר מהקומה למעלה שנקלע לחובות, את הבוס לשעבר שמשפחתו נאלצה להסתייע בעמותות ואפילו את קרוב המשפחה שפוטר מעבודתו ובן לילה מצא עצמו חסר כל.
רגע לפני הסגר וחגי תשרי, המסמלים התחלה חדשה והזדמנות לחשבון נפש, עלינו לחשב מסלול מחדש ולעצור את רכבת ההרים הדוהרת לדובאי. בזמן שהמציאות הכלכלית הורסת אותנו מבפנים, ממשלת ישראל עסוקה בעושר הכלכלי של האמירויות. הגיע העת להביט במראה ולשאול - מי יותר חשוב? בעל ההון מדובאי, או בעל החובות מישראל? הדשא של השכן אכן ירוק יותר.
ללא ערבות הדדית, פתיחת הלב והגשת עזרה וסיוע לאחר - לא נשרוד כחברה. משבר הקורונה מפורר את מה שהכרנו ומכרסם מבפנים את כל הטוב. אך במקום לברוח למדינות אחרות ולרדוף אחרי הזר - קודם עלינו לחבק את המוכר, את הישראלי שנקלע לצרות ורק מנסה לשרוד ולהרים ראשו מעל למים. אנו בדרך לנקודת האל חזור, במסגרתה העוני ישלוט במדינת ישראל והעניים החדשים יהפכו לכל אדם שני. עכשיו זו ההזדמנות האחרונה לחזור לקרקע ולצרות שלנו ולהילחם יד ביד למען עניי עירנו, במקום לרדוף אחר הכבוד של שכנינו מהאמירויות.
הכותב הנו מנכ"ל ארגון פתחון לב, הפועל לשבירת מעגל העוני בישראל.