החלטת הממשלה להגביל בצורה משמעותית את הזכות הדמוקרטית להפגין, במסגרת "סגר החגים", היא החלטה פוליטית שאינה משרתת את בריאות ציבור, אלא אינטרסים פוליטיים צרים ואישיים של ראש הממשלה. אין צורך לקרוא בין השורות, לבצע תרגילי גימטרייה מסובכים, או לחפש את הנסתר - מזה חודשים, לצד ניסיונות הדה לגיטימציה המתמשכות של ההפגנות על ידי נתניהו, יועציו, דובריו ושריו (ששיאם בניסיון של טופז לוק, מפר בידוד ויועץ ניו מדיה לראש הממשלה, לביים סרטון מזויף על "מכחישי קורונה" בשוליים של הפגנה בבלפור), ראינו את הלחצים שהופעלו כלפי המשטרה באמצעות השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, היועץ המשפטי ומערכת המשפט.
לטיעון לפיו ההפגנות תורמות להדבקות בנגיף הקורונה אין שום בסיס מדעי. מספר מחקרים שהתפרסמו לאחרונה לא מצאו קשר בין ההשתתפות בהפגנות באוויר הפתוח לעליה במקרי ההדבקות. זאת, לעומת מה שידוע לנו מכבר על אחוזי ההידבקות הגבוהים במרחבים סגורים כמו אולמות אירועים ובתי כנסת.
הזכות להפגין היא זכות דמוקרטית בסיסית, וחלק מרכזי במערך של חופש ביטוי - שאמור להיות מקודש ומוגן במשטר דמוקרטי. עצם היציאה של היחיד למרחב הציבורי על מנת להפגין היא אמירה פוליטית, גם בלי לומר מילה. על אחת כמה וכמה כאשר היחידים מצטברים לאלפים רבים. מטרת ההפגנה היא לערער על הסדר הקיים, לבקר אותו, למחות עליו מתוך תפיסה שהפגנה הנה פעולה דמוקרטית בסיסית כמו הצבעה בבחירות. לכן, צמצום הזכות להפגין דומה להטלת צנזורה על העיתונות או על האזרחים (מעבר לתביעות ההשתקה הפרטיות של משפחת נתניהו) והגבלת הביטוי בכתב ובעל פה. זהו צעד מסוכן מאוד, למרות המציאות החריגה של הקורונה, צעד שמדרדר אותנו עוד יותר כלפי מטה במדד הדמוקרטיה והחופש.
הרצון בשוויוניות ואחידות ביחס להנחיות הסגר בין הפגנות לבין שהייה בבתי הכנסת והישיבות לא ממש ברור. התחושה היא שרוצים להשוות בין תפוח לתפוז, דברים שלא ניתן להשוות ביניהם ובכל זאת לא מפסיקים להשוות. הרי ניתן להתפלל גם ביחידים וגם במסגרות מצומצמות. כל פעולה אחרת, כפי שהשר דרעי בעצמו מודה, רק מגבירה את תפוצת הווירוס בקרב המתפללים. הרצון באחדות ובאחידות יש בו טעם לפגם ולא נכון ביחס למהות הדמוקרטיה וכליה. יחד עם זאת, יתכן שמתוך רצון לשלום בית ולאחדות בין חלקי העם ההחלטה לסגור בתי כנסת והפגנות המוניות היא החלטה נכונה לתקופה סבוכה ומורכבת זו, בה יש תחושה של מלחמת כל בכול, בה כל קבוצה דואגת אך ורק לעצמה ומתעלמת מצורכי הקבוצות האחרות.
למרות הנאמר לעיל, ישראל בהנהגת נתניהו נדמית יותר ויותר לדמוקרטיות העוברות תהליך של דה-דמוקרטיזציה שמובלות לרוב על ידי מנהיגים פופוליסטיים מימין. תהליך זו קורה בשנים האחרונות בלא מעט ארצות כגון ארצות הברית, הונגריה, פולין, ברזיל, הודו ועוד. בחסות מגפת הקורונה קיים זירוז של התהליכים הפופוליסטיים במדינות אלו. מה שקורה בארץ קורה אף בארה"ב תחת נשיאותו של טראמפ, בה הנשיא בעצמו חותר תחת אושיות השלטון, פועל נגד חירויות הפרט, שלטון החוק והמהלך התקין של הבחירות, מפיץ תיאוריות קונספירציה ומזניח את בריאות הציבור. תהליכים דומים קורים גם בפולין ובהונגריה, בה הושהתה פעילות הפרלמנט והוגבלה הזכות להפגין תחת הנשיא הפופוליסטי-סמכותי, ידיד נתניהו, ויקטור אורבן.
בתקופה כל כך מורכבת, בה אנחנו שרויים בעיצומה של מגפה בריאותית, כלכלית ותרבותית, שאנחנו לא יודעים את עוצמתה ומתי היא תסתיים ואיך היא תסתיים, אנחנו מוצאים שחשוב לשמור את זכות ההפגנה כמו זכות התפילה, כל עוד אין פגיעה בריאותית מעצם המפגש. אם כך, חשוב לשמור את הזכות להפגין, שזו הדרך הכמעט יחידה, לאור שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה, שנותרה בידי הציבור להביע את מורת רוחו.
ד"ר מייק דהאן הוא מרצה במחלקה לתקשורת ומדיניות ומנהל ציבורי וד"ר מוטי גיגי הוא ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר