אל תמהרו לכעוס על מפרי הבידוד. יכול להיות שגם אתם כמוהם?

הפרות בידוד, עליה לטיסה למרות תוצאה חיובית ואי עטיית מסכה נתפסות בעינינו כחוסר התחשבות וידיעה ש"אנחנו לא היינו נוהגים כך". האומנם? ביניכם וביניהם מבדיל רק גורם אחד קטן ושביר. ומדוע גם כאן יש אחריות למקבלי ההחלטות בממשלה?

  • סגר
  • בידוד
ד"ר אנאבלה שקד
בווידאו: אכיפת הסגר בערב יום הכיפורים (צילום: דוברות משטרה)

הפרת בידוד, עלייה על טיסה עם קורונה, התקהלות, אי עטיית מסכה, אי שמירת מרחק. קל לחשוב על אנשים, לא אנחנו, כמובן, שהם הזויים, מנותקים, בורים, אגואיסטים ועקשנים. זו תופעה שנראית שולית, מעצבנת ומטרידה, אך לא לגמרי קשורה אלינו, האנשים הישרים, הנבונים וכמובן הצודקים.

האומנם? הייתכן שאנחנו מחריגים את עצמנו מתופעה שאנחנו בכל זאת חלק ממנה?

אנחנו חושבים בשתי מסגרות: ההיגיון הכללי, שהוא מה שמקובל בחברה מסוימת בזמן מסוים, וההיגיון הפרטי, התפישה האישית הייחודית שלנו על העולם. כשהרבה אנשים מסכימים עם רעיון, למשל, שטוב לנהוג בהגינות ורע לשקר, לגנוב או לבגוד, הגינות הופכת להיות הנורמה הרצויה: מה שנכון, צודק, עדיף ונעלה. הפרה של הכלל המוסכם הזה גוררת תגובה חברתית שלילית, כמו ביקורת, גינוי, דחייה ובוז, וגם תחושות פנימיות שליליות כמו בושה, אשמה וירידה בתחושת הערך. תחושות אלה הן הכרה שפעלנו בניגוד למצופה מאיתנו ואמורות להניע אותנו לתקן את דרכינו ולהשתפר. אך יש דרך יצירתית מאוד כדי לפעול בניגוד למה שמקובל ולהרגיש טוב עם עצמנו: כל מה שצריך זה למצוא הצדקה והסבר שפוטר מאחריות. גברים רבים טוענים שהם לא נועדו להיות מונוגמיים, מה שנותן להם אור ירוק לבגידה.

כשרוב האנשים בחברה מסכימים עם רעיון הוא הופך להיות "האמת" על פיה אנחנו חיים. במקרה של כלל ההגינות, לא קשה לראות את ההיגיון שמאחוריו. גם אנשים שמפרים את הכלל ומשקרים, מרמים ובוגדים לא רוצים שאחרים ינהגו כך כלפיהם. אבל לפעמים ההיגיון הכללי יותר כללי מהגיוני. מה שמוסכם הוא לא בהכרח "האמת", אלא צורת חשיבה שהפכה להיות מקובלת מפני שהיא משרתת אינטרסים של קבוצה מסוימת בחברה, שיש לה את הכוח להכתיב את כללים. למשל, מה שנחשב ליפה בחברה שלנו מושפע מתעשייה של מיליארדים שניזונה מזה שאנחנו מרגישים רע עם המראה שלנו וקונים מוצרים, ניתוחים ודיאטות במאמץ להידמות למודל שלא ניתן להשגה עבור 90% מבני התמותה. אם הרגיל הטבעי היה נחשב יפה, לא היינו משקיעים ומשקיעות יותר כסף בטיפוח מאשר בחינוך ובטיפול.

(תוכן מקודם)

השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

בשיתוף Foody
לכתבה המלאה
מה אתם חושבים על הסגר? האם אתם מצייתים לו? ואם לא, מדוע זה בסדר בעיניכם? (צילום: ראובן קסטרו)

יש שתי סיבות שבגללן אנשים לא רוצים לפעול לפי ההיגיון הכללי: הם לא מסכימים איתו, או שלא בא להם. כשלא מסכימים עם המקובל צריך להתנגד ולפעול כדי לשנות את התפיסה החברתית, ולהפוך את ההיגיון הפרטי שלנו להיגיון הכללי. דוגמאות עכשוויות לכך הן הניסיונות לשינוי התפיסה לגבי היחס לחיות ואכילתן, קבלת כל נטייה מינית או מגדרית כטבעית ושווה לאחרות וההכרח לשנות את הרגלי הצריכה שלנו כדי להציל את כדור הארץ. הדרך הלגיטימית לעשות את זה היא מחאה, שיווק הרעיונות וכמובן, הצבעה בבחירות למועמדים שיתמכו באג'נדה שלנו.

אבל לא תמיד הסיבה לחוסר שיתוף פעולה עם מה שמקובל באה ממקום אידאולוגי. לפעמים פשוט לא "בא לנו טוב" לשתף פעולה. אם לא בא לי לשהות בבידוד גם אם נחשפתי לחולה מאומת, ממש לא צריך. איך אפשר לנהוג בניגוד לציפיות של החברה בלי לשלם את המחיר של גינוי ודחייה ובלי להרגיש שאני אדם רע ואנוכי? זה מאוד פשוט: הצדקה, כמו הכחשת הסיכונים של הקורונה או האשליה התמידית ש"לי זה לא יקרה". כך נוצר מצב שבו כל אחד מחליט מה מתאים לו לעשות ומי שנפגע, זו לחלוטין הבעיה שלו.

כדי לשתף פעולה צריך להרגיש שאנחנו שייכים, שאנחנו חלק מהקבוצה ולכן תרומה לרווחה ולצמיחה שלה אינה הקרבה אלה הדבר הטבעי לעשות. שייכות היא המצב הטבעי שלנו, אבל קל להגביל את תחושת השייכות, המחויבות והתרומה כלפי אלה שאנחנו מרגישים שהם "משלנו" ולפתח עוינות וחשד כלפי "אחרים". ממשלות שמשסעות קבוצות בחברה זו בזו ומדגישות את השוני במקום את הדומה, את האינטרסים הפרטיים במקום טובת הכלל, מפרקות את תחושת האחריות של כל אחד כלפי הרקמה החברתית שהיא כל החברה, כל הברואים.

זריקת אחריות על אוכלוסיות שלמות ממש לא תביא לתוצאות המיוחלות (צילום: ראובן קסטרו)

הקורונה לא עוצרת בגבולות של דת גזע ומין. נדרש שיתוף הפעולה של כולנו. ההנהגה ערערה את האמון שלנו במידע שעל פיו צריך לקבל החלטות באופן אישי. יחד עם זאת, ההתגברות של המגפה אינה תלויה עוד בהנהגה אלא בשטח. הנזק הכלכלי של המגפה הזאת הוא בלתי נתפס, הפגיעה הרגשית היא עצומה ונצטרך לגייס את כל הידע, המשאבים והחמלה האפשרית כדי לתקן ולרפא. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא: אם לא יכולתי להצדיק את מה שאני עושה, אם בגללי אדם בסיכון נדבק ונפטר או נגרם לו סבל אדיר, פעלתי בצורה טובה? ואם הייתי בסיכון גבוה, האם אמליץ לכולם לנהוג כמו שאני נוהג/ת עכשיו?

אין בהכרח תשובה נכונה. כדאי פשוט לאמץ את המסקנה של הפסיכולוג רודולף דרייקורס, מקים מכון אדלר, שהציע בעבר שנפסיק את ההונאה העצמית הגדולה - המחשבה שאנחנו יכולים להיות יותר טובים מהמעשים שלנו.

ד"ר אנאבלה שקד היא מרצה בכירה במכון אדלר, מחברת הספר "לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully