הקשר בין תפיסת העצמי לריצות למרחקים ארוכים

הפרק הנוכחי שונה משאר פרקי הספר בכך שהוא מתמקד בתופעה ייחודית ההולכת ומתרחבת של פעילות פנאי נפוצה בקרב האוכלוסייה: ריצה למרחקים ארוכים. פעילות זאת טומנת בחובה היבטים מנטליים רבים, שיש להם השלכות לא רק על הרצים בעת ריצתם אלא על חייהם, על תפקודם, על תפיסת העצמי שלהם ועל יחסיהם החברתיים בכלל. פרק זה יסייע להבין טוב יותר את מכלול ההיבטים הללו. נדגים כאן עד כמה ניתן בספרות המחקר של הפסיכולוגיה של הספורט לרדת לעומקן של התופעות וללמוד עליהן.

בשני העשורים האחרונים הולכת וגדלה באופן משמעותי הפופולריות של ענף הריצות למרחקים ארוכים (Zach & Lev, in press). נתונים מארצות הברית מצביעים על עלייה במספר רצי המרתון מ-22,000 ב-1977 ל-581,800 ב-2016 (Statistic Brain Research Institute, 2017). גם בישראל עלתה הפופולריות של הענף. בשנת 2017 השתתפו 111,230 רצים במגוון של אירועי ריצה, מתוכם 5,320 במרוצי המרתון המלא (Raceview, 2018).

תופעה זו נבדקה על ידי חוקרים ממגוון של תחומי דעת: רפואה (למשל Haugaard, Oestergaard, Serup, & Rasmussen, 2013), פיזיולוגיה (למשל Gatterer et al., 2013), פסיכולוגיה (למשל Jaeschke, Sachs, & Dieffenbach, 2016), סוציולוגיה (למשל Lev & Zach, 2018), שיווק (למשל Koo, Byon, & Baker, 2014) ולימודי פנאי (למשל Zach & Lev, in press). בפרק זה נציג את ההיבט המנטלי של התופעה כפי שהוא עולה מן הספרות. תחילה נסקור מאפיינים חברתיים של התופעה, ובהמשך נציג מאפיינים אישיים, קוגניטיביים ורגשיים של משתתפים בריצות ארוכות. בפרק זה מתייחס המונח "ריצות ארוכות" לריצת מרתון ולריצה למרחקים ארוכים יותר.

ריצה נחשבת בדרך כלל לפעילות פנאי. סטבינס (Stebbins, 1982, 2007) השתמש במונח "פנאי רציני" בבואו לתאר את הצורך של האדם לתור אחר הנאה והגשמה עצמית. לשם כך הוא מוכן מרצונו החופשי להשקיע זמן, מאמץ וכסף בפעילויות שבהן הוא מוצא אתגר ועניין. בהקשר זה, ההכנה לריצת מרתון נעשית כה דומיננטית, עד כי היא משפיעה על זהותו של האדם ועל עולמו החברתי (Getz & Andersson, 2010).

על בסיס משנתו של סטבינס בחנו לב וזך (Lev & Zach, 2018) את ההשלכות של הריצה על הזוגיות בחיי נישואין. גם אחרים בדקו את הזוגיות אצל ספורטאים העוסקים בטריאתלון (טריאתלטים) (Andreasson. Johansson, & Danielsson, 2018), ובשני המחקרים זיהו החוקרים כי כדי שאחד מבני הזוג - הרץ - יוכל להשתתף במרתונים או באירועי טריאתלון, נדרשות מבן הזוג האחר התנהגויות כמו הבנה, מתן גיבוי, שיתוף וויתור. לטענת החוקרים, בני זוג שלא ישכילו לפתח התנהגויות כאלה צפויים לחוות קשיים בזוגיות. תיאורים ששובצו בתוך מאמרם של לב וזך כללו התייחסויות לזוגות רבים שמצאו אוזן קשבת אצל בני זוגם ומוכנות לוויתורים, כדי שחלום המרתון יוגשם. חלקם אף ציינו כי הרגלי אימון קבועים לקראת ריצת מרתון הם עיסוק שיש בו מידה רבה של אנוכיות, ובשל כך הם מחייבים הבנה ותמיכה נרחבת של בן הזוג שאינו רץ. עם זאת במאמרם, שהתבסס על ראיונות, בלוגים, מסרים ברשתות החברתיות ותצפיות, צוטטו אמירות רבות שתיארו מערכות יחסים שנפגעו וכאלה שהסתיימו, כי בני הזוג התקשו לשאת את האינטנסיביות של הפעילות בשעות הפנאי ואת השלכותיה הן על בן הזוג הרץ והן על זה שאינו רץ.

בחינת הרגלי אימון וריצה שופכת אור על ריצה בקבוצות (Lev & Zach, 2018; Zach & Lev, in press). בשנים האחרונות צצו כפטריות אחר הגשם מאות קבוצות ריצה ברחבי הארץ, ומה שנחשב בעבר לספורט אישי נתפס כיום כפעילות בעלת מאפיינים חברתיים רבים (Robinson, Patterson, & Axelsen, 2014). השתייכות לקבוצת ריצה מטפחת אצל האדם תחושת הזדהות, מחויבות למסגרת אימונים, נטייה טבעית להשוואה, תחרותיות ועוד. המשתייכים לקבוצות מעידים כי הם מטפחים את הקבוצתיות לא רק באימונים או בתחרויות אלא אף מחוץ להם. קבוצתם מעוגנת ברשתות חברתיות במדיה הדיגיטלית; הם משתפים תמונות, משוחחים בקבוצה וזמינים זה לזה באותן רשתות ללא הגבלת זמן. לעיתים קרובות הם נפגשים גם לאחר האימונים לארוחות משותפות ולישיבה בבית קפה, ואף נוסעים יחד לתחרויות בארץ ובעולם. כך מקבלת קבוצת הריצה מקום מרכזי בהוויית הרץ (ראו למשל Lev & Zach, 2018; Zach & Lev, in press). מעבר לכך, לכל קבוצת ריצה יש שם או כינוי, תלבושת, דינמיקה ייחודית ושפת מושגים משלה, ובמשך הזמן נוצְרים חבריה חוויות המשותפות רק להם. ראיונות שנערכו עם רצים בקבוצות העלו תיאורים של רגשות אחווה, רעות ואינטימיות, בבחינת "זר לא יבין זאת", הנובעים לדבריהם מהתגברות על קשיי האימון ומהתקדמות בהישגים האישיים בזכות הכוח והעידוד שהם שואבים זה מזה. כמו כן בעת אימוני ריצה ארוכים ומתמשכים מתקיימות שיחות אישיות שבהן מתרחבת ההיכרות בין החברים, מתבסס האמון, ונרכשות חברויות חדשות שבמקרים רבים מחליפות חברויות נושנות.

זך ולב (Zach & Lev, in press), שראיינו רצים בנוגע לדינמיקה שביניהם לבין ילדיהם, מצאו שהקשר ביניהם מתחזק. רצים מדווחים על שתי נקודות מבט עיקריות בקשר שבין ההורה הרץ לבין הילד: (א) הרץ חש שהרגלי הריצה שלו מחלחלים אל הילד, בהיותו מודל לשמירה על אורח חיים פעיל. יש המדווחים כי הילד מצטרף לעיתים לתחרויות של ההורה, ומתמודד במקצים המותאמים לגילו. אחרים מדווחים על בחירה בפעילות גופנית מסוג אחר ועל התמדה בה. הורים אלה מייחסים את ההתמדה של ילדיהם ללמידה מצפייה בהם. להבנתם, הם משמשים לילדיהם מודל לחיקוי. (ב) לתפיסתם של הרצים, הילד ובעיקר המתבגר מזהה אצל ההורה התמדה ונחישות, והוא גאה בהישג של חציית קו הגמר בריצת מרתון. גאווה זו באה לידי ביטוי באמירות מפורשות, בתחושת קרבה ממשית ובכך שהוא מתגאה בפני חבריו.

כהן (Cohen, 2016) בחנה את ההשלכות של אימון אינטנסיבי לקראת תחרויות כמו איש הברזל בכל הקשור לשאלות כמו: איך הרץ מצליח להקדיש שעות אימון מרובות כשהוא עוסק בעבודה מחייבת במשרה מלאה ובו-בזמן בעל משפחה והורה לילדים? מה הוא מקריב בעבודה ובמשפחה כדי להשיג את מטרותיו? עד כמה התחביב נעשה דומה ל"עבודה" מבחינת רצינות העיסוק בו והמחויבות כלפיו? כהן עושה הבחנה מגדרית ברורה בין הורה-רץ לבין הורה-רצה. היא חקרה את תופעת הקשר בין הורים (גברים) שהשתתפו בתחרויות איש הברזל לבין ילדיהם. התמקדותה בגברים בלבד נבעה, לטענתה, מהקושי של אישה לתמרן בין שלל תפקידיה לבין אימהות מובנית במסגרת תפיסת האימהות המסורתית בחברה. לעומת זאת תפיסת התפקיד של אב במשפחה השתנתה עם השנים. כיום מצופה מהאב להיות פעיל ושותף בגידול הילדים, וסד הזמן ביממה מייצר לחץ, מכיוון שיש לצקת לתוכו סדרי עדיפויות ולאזן בין הדרישות ממקום העבודה, המחויבות למשפחה וזמני האימון הממושכים.

ממצאיה של כהן מצביעים על כך שגברים מגייסים את כל משפחתם כדי לתחזק את התחביב הרציני שלהם. הם אומנם מנסים לצאת לאימונים בשעות של קצה היום כדי לגזול פחות זמן שנועד למשפחה, אבל חזרה מאימון מלווה בעייפות רבה שמקשה מאוד על פעילויות משפחתיות משותפות. יתרה מכך, הרץ נזקק לשעות שינה מספיקות, וגם לכך יש השפעה על שעות בילוי אפשריות, ואף לתזונה ייחודית שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הרגלי האכילה של המשפחה.

ניתן לומר אפוא כי תחרויות ריצה למרחקים ארוכים, שנראות כאירועים אישיים-יחידניים, הן למעשה מאמץ קבוצתי שבו מעורבים בני משפחה, חברים, עמיתים לאימון, מאמנים, צוותי אימון ועוד, וכולם מסייעים למשתתף להגיע אל קו הגמר בתחרות (Cohen, 2016).

הכנה לקראת ריצת מרתון תובעת משטר אימונים נוקשה, הכולל שעות אימון רבות בשבוע במשך כמה חודשים. כדי להוציא לפועל תוכנית אימונים כזאת על הרצים לתכנן סדר יום קפדני, הכולל משמעת עצמית בנוגע להרגלי שינה ותזונה. תכנון לא מוקפד עלול להסתיים בחוסר יכולת להגשים את יעדי הריצה ולעיתים בפציעות. אחת השאלות המסקרנות לגבי תופעה זו, שאף נסקרה בהרחבה במחקר, היא שאלת המניעים להשתתפות במרתון. איתור מניעי הרצים יספק מידע שבעזרתו אפשר יהיה לבנות תוכנית אימון ותזונה המותאמת לפרט כדי לסייע לו להצליח בהשגת מטרותיו.

חוקרים בנו מודל תיאורטי שהסביר את המניעים להשתתפות בריצה (Masters, Ogles, & Jolton, 1993). בהתבסס על מודל זה ערכו החוקרים ניתוח של אשכולות בדבר המניעים להשתתפות במרתון בקרב 1,519 רצים (Ogles & Masters, 2003). במחקרם הם הציעו חמישה טיפוסי רצים, הנבדלים זה מזה לא רק במניעים להשתתפות אלא גם בדרכי האימון ובמשתנים דמוגרפיים: (א) רצים נלהבים, שהיו 16% מהמדגם. הם מבוגרים ומנוסים יותר בהשוואה לשאר המשתתפים, מונָעים על ידי מגוון רחב של מניעים, רצים בקבוצה ורובם נשים; (ב) רצים למען סגנון של אורח חיים ייחודי. אלה היו 25% מהמדגם. הם נוטים להתאמן לבד, ומתאפיינים בפחות אימונים ובאימונים קצרים יותר. רובם נשים המונעות בעיקר מהרצון להשיג מטרות אישיות כמו הערכה עצמית, משמעות לחיים ושליטה במשקל הגוף; (ג) רצים למען מטרה אישית היו 12% מהמדגם. אלה מונעים בעיקר מהצורך להשיג מטרות אישיות. הם צעירים יותר, רצים מהר יותר, מתאמנים יותר ורובם גברים; (ד) רצים לשם מימוש עצמי היו 28% מהמדגם, רובם גברים; (ה) רצים תחרותיים היו 17% מהמדגם. אלה מונעים בעיקר מתוך רצון להשיג מטרות אישיות, הערכה עצמית, תחרותיות, היבטים בריאותיים ורצון לצקת משמעות לחיים. הם מהירים, מתאמנים ימים רבים יותר בשבוע, לעיתים פעמיים ביום, ורובם גברים.

אוגלס ומאסטרס בחנו גם את ההבדל בין רצי מרתון צעירים בני 20-28 (N = 110) לבין מבוגרים מעל גיל 50 (N = 104) (Ogles & Masters, 2000). הם מצאו כי המבוגרים מוּנָעים יותר מגורמי בריאות כללית, טרדות הקשורות במשקל וחיפוש משמעות לחיים, לעומת הצעירים שהמניע העיקרי שלהם היה השגת מטרות אישיות. הצעירים והמבוגרים התאמנו משכי-זמן דומים, וכן היו דומים מרחק הריצה ומספר האימונים בשבוע, אולם המבוגרים החלו באימונים זמן רב יותר לפני המרוץ בהשוואה לצעירים, וזמני הריצה שלהם היו איטיים יותר באופן משמעותי.

בבדיקת ההבדלים בין מניעיהם של רצים בעלי ניסיון ריצה שונה נמצא שרצים מתחילים היו מונעים בעיקר ממניעים של בריאות, רצון לשמירה על משקל, הערכה עצמית והשגת מטרות (Masters & Ogles, 1995). רצים בעלי ניסיון ברמה בינונית היו מונעים בעיקר מהרצון לשפר את היכולת האישית ולהרגיש צעירים וחיוניים, ואילו המנוסים והוותיקים בין הרצים היו מונעים בעיקר מדבקותם בזהות החברתית שלהם כרצי מרתון, תחרותיות, הכרה חברתית ואוריינטציה בריאותית. מחקר אחר עקב במשך 20 שבועות אחרי אנשים שהתכוננו למרתון הראשון שלהם (Havenar & Lochbaum, 2007). נמצא כי אלה שפרשו במהלך תקופת האימונים או במהלך המרתון הראשון שלהם עוד בטרם השיגו את יעדם, אופיינו בעיקר במניעים חברתיים של צורך בהכרה ובהשתייכות וכן ברצון לשמירה על משקל הגוף, בהשוואה לאלה שהצליחו לסיים את המרתון הראשון.

שאלת המניעים נבחנה גם בקרב 344 נשים שמשתתפות במרוצי אולטרה. מדובר במרחקי ריצה העולים על מרחק המרתון - בדרך כלל 50 ק"מ ומעלה (Krouse, Ransdell, Lucas, & Pritchard, 2011). החוקרים מצאו כי נשים אלה מתאמנות לרוב 12.49 שעות אימון בשבוע בממוצע, כ-65% מהזמן הן מתאמנות לבד, 80% אינן נעזרות במאמן בשל התפיסה שאין בכך צורך ובשל ההוצאות הנלוות, והן מונעות בעיקר מרצון לשמור על בריאותן ולהתמודד עם האתגר מבחינה פסיכולוגית, וכולן מכוונות-משימה. מחקר שבדק רצים גברים בלבד (N = 119) בקרב מסיימי מרתון בני 19 ומעלה, מצא כי רצים שהתאמנו אימוני יתר אופיינו במניעים של אוריינטציית בריאות כללית, רצון לשמור על משקל הגוף והשגת מטרות אישיות יותר מאחרים. רצי עילית אופיינו בעיקר במניע התחרותיות (Fallat-Rundhaug, 2011).

זך ועמיתיה (Zach et al., 2017) חזרו על מחקרם של מאסטרס ועמיתיו (Masters et al., 1993) כדי לאשש את כלי המדידה, אולם גורמי השאלון שפותחו במקור לא שוחזרו בהצלחה. תחת זאת ערכו זך ועמיתיה ניתוח גורמים מגשש (exploratory factor analysis) וניתוח נוסף שאישש מודל חלופי. מודל זה מציג 11 מניעים עיקריים לריצה: התמודדות פסיכולוגית - התמודדות רגשית; התמודדות פסיכולוגית - ניהול חיי היומיום; משמעות לחיים; הערכה עצמית; הכרה; השתייכות; טרדות בגין המשקל; אוריינטציה כללית של בריאות - הפחתת הסיכוי למחלות והארכת תוחלת החיים; אוריינטציה כללית של בריאות - שמירה על כושר; תחרותיות; והשגת מטרות אישיות. מודל זה נשען על תיאוריית הנחישות העצמית (self-setermination theory, Decy & Ryan, 1985) (ראו הרחבה בפרק מוטיבציה, עיונים בפסיכולוגיה של הספורט, חלק א', סימה זך, הוצאת אסיף 2010), שלפיה מענה מספק על שלושה צרכים - אוטונומיה, תפיסת היכולת ושייכות חברתית - מסביר במידה רבה את המוטיבציה של האדם להתנהג בדרך שבה יבחר ואת נחישותו להתמיד בה.

• ה"פגיעה בקיר". כל המחקרים שנערכו בנושאים הקשורים לרגש ולקוגניציה אצל רצים למרחקים ארוכים הם מחקרים איכותניים, שנעזרו בראיונות כדי להבין על מה חושבים הרצים וכיצד הם מרגישים ומתנהגים לפני אימוני הריצה, במהלכם וביניהם (למשל Goodsell & Harris, 2011; Schüler & Langens, 2007). אחד הנושאים המעסיקים כל רץ מרתון הוא התמודדות עם קשיי הריצה, בעיקר בסביבות הקילומטר ה-30. חוויה זו מכונה "פגיעה בקיר" (hitting the wall). הרץ מרגיש כאילו פגש בחומה, שאינה מאפשרת לו להתקדם עוד. על סמך ראיונות שנערכו עם רצי מרתון ניתן לסווג את תיאורי הפגיעה בקיר לארבעה ממדים.
• הממד הפיזיולוגי, שכולל דיווחים על תחושות כאב כמו כאב כללי, כאב ראש, או כאבים באיברים ספציפיים, עייפות ברגליים הכוללת כיווצי שרירים, תחושת כובד, נוקשות או רגליים "רדומות". יש החשים רעב, צמא או התייבשות, עייפות כללית המלווה ברעד או בחולשה, הפרעות נשימה, קושי בנשימה וכדומה.
• הממד הרגשי, שכולל תחושות כמו בושה, כעס, תבוסה, חרדה, תסכול מהעדר היכולת לשמור על הקצב, אכזבה, שבירת כוח הרצון, חרדה ועוד. יש המגיבים לכל אלה אפילו בבכי.
• הממד ההתנהגותי כולל קשיים בריצה וקושי לשמור על קו ריצה ישר. הריצה הופכת למאבק ולעיתים הרץ הולך ורץ לחלופין, הוא מאט, רץ במהירות של הליכה ומדשדש. במוחו חולפות מחשבות כמו רצון לחדול לרוץ ואפילו לפרוש.
• הממד הקוגניטיבי כולל לעיתים שינוי מטרות - ויתור על זמן מטרה, קביעת מטרות קטנות, שאיפה רק לסיים. נוסף לאלה ייתכנו גם איבוד היכולת להתמקד ולהתרכז, קשיים בתפיסה, איבוד תושייה ויכולת לתכנן ולחשוב בהיגיון, ספקות לגבי המוטיבציה של העצמי ועוד. מורכבות כזאת של תגובות עלולה להיות בעלת השלכות על ירידה במוטיבציה: לרץ אין כוח לדחוף את עצמו, והוא רק רוצה לעבור להליכה או להפסיק לחלוטין. נמצא כי כ-50% מרצי המרתון מדווחים על חוויית הפגיעה בקיר, המלווה ברצון לעבור מריצה להליכה ובמחשבות כיצד לשרוד את שארית המרחק (למשל Buman, Brewer, Cornelius, VanRaalte, & Petitpas, 2008). יש לציין, שרצים ברמות הגבוהות, שאינם חוששים מתופעת הקיר, חווים אותה פחות מרצים חובבים, ונשים חוות את התופעה פחות מגברים.

כדי להתמודד עם הקושי הפיזי של הריצה ניתן להיעזר במגוון אסטרטגיות כמו התמודדות ממוקדת-רגשות הכוללת בהיבט האישי ויסות רגשי, ובהיבט החברתי קבלה או מתן תמיכה חברתית, ריצה עם אדם אחר (אחד או יותר), רצון לזכות בהכרה ושאיבת עידוד מקהל הצופים. עם זאת, מתברר כי האסטרטגיות העיקריות הנמצאות בשימוש הן אסטרטגיות קוגניטיביות כמו ויזואליזציה, דיבור עצמי, שינוי מטרות ואסטרטגיות חשיבה כמו סילוק מחשבות שליליות, הטיית מיקוד הקשב מהגוף החוצה (dissociation), הטיית מיקוד הקשב פנימה (association) ועוד. שולר ולנגנס (Schüler & Langens, 2007) מצאו כי הטכניקה של דיבור עצמי חיובי ומעודד, סייעה לרצים שחוו קשיים במהלך הריצה, וכשהוא לווה בסילוק מודע של מחשבות טורדניות הוא הוכח כיעיל בתהליך העידוד העצמי.

הדיבור העצמי נמצא בשימוש נרחב אצל רצים בכל הרמות ובכל הגילים. מבחינה טכנית ניתן לסווגו לארבעה מרכיבים: (א) תוכן - מה נאמר? האם הדיבור חיובי או שלילי, מעודד או מרפה ידיים? האם הוא כולל הוראות והנחיות, דרבון ועידוד, או לחלופין, מלבה מרמור וויתור? (ב) אופן הדיבור - גובה הקול, עד כמה הוא ברור וצלול, שקט או חזק, רגוע או סוער? מהי נימת הקול, והאם הדברים נאמרים בקול רם או בקול פנימי שקט? (ג) זהות - מי הדובר? גבר או אישה, חבר, בן משפחה, מאמן? קול מוכר או קול זר? האם נשמע קול יחיד או כמקהלה? (ד) מבנה - האם הפרט נעזר בעת הדיבור במילים בודדות, בביטויים או במשפטים? האם כמנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב או כאמירה חד-פעמית?

היבט נוסף הקשור ליכולתו של הרץ להתמודד עם האתגר של ריצה ארוכה נחקר כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת (Morgan & Pollock, 1977). החוקרים תיארו את מיקוד הקשב של רצים, והגדירו את הפניית הקשב מחוץ לגוף כפעולה דיסוציאטיבית, שהיא סוג של היפנוזה עצמית וניסיון להתנתק מהמשוב הסנסורי שמתקבל בדרך כלל בריצה. מאוחר יותר דווח כי פעולה זו מאפיינת רצים בעת אימון וכן רצים חובבים. לעומת זאת רצים מהירים נוטים יותר להיעזר במיקוד מחשבותיהם פנימה, אסטרטגיית חשיבה אסוציאטיבית, שבה תשומת הלב מופנית לגוף ולהיבטים גופניים החיוניים לביצוע. סוג זה של הפניית קשב מתרחש יותר בעת תחרות לעומת אימון (Masters & Lambert, 1989). גם אוגלס ועמיתיו (Ogles, Lynn, Masters, Hoefel, & Marsden, 1993) מצאו כי רצים חובבים נטו יותר למחשבות דיסוציאטיביות, וכך גם רצים שמניעי הריצה שלהם היו הסחת דעת מטרדות היומיום ופתרון בעיות. עם זאת היו שביקרו מחקרים אלה בטענה שאיסוף מידע רציף על מחשבות בעת ריצה הוא בעייתי, משום שהוא תלוי במידת סמיכות הבדיקה למחשבה, ויש בו הפרעה להלך מחשבה טבעי וספונטני, שעשוי להיות שונה אלמלא המבדק. הפרעה להלך המחשבה קשורה גם בזהות הבודק ובכלי הבדיקה.

לנוכח העובדה כי לא ידוע די על הקשר שבין תפקודים קוגניטיביים לבין ביצועים ספורטיביים, בעיקר בסוגי ספורט הדורשים סיבולת לב-ריאה, ביקשו חוקרים לברר האם ואילו תפקודים קוגניטיביים תורמים לביצוע בריצות ארוכות (Cona et al., 2015). לשם כך ביקשו החוקרים מקבוצה בת 30 רצי אולטרה לעבור סוללת מבדקים קוגניטיביים בסמוך ליציאתם לתחרות. לאחריה הם חולקו לשתי קבוצות על פי תוצאות ריצתם - קבוצת המהירים וקבוצת האיטיים. התפקודים שנבדקו היו: השהיית תגובה (response inhibition), משימות בו-זמניות עם גירוי רגשי, מהירות תגובה, קשב וזיכרון עבודה. נמצא כי המהירים עלו על חבריהם ביכולת השהיית התגובה המוטורית שלהם, ביכולתם לדכא תגובות למידע שאינו רלוונטי ואף לבצע שתי מטלות בו-זמנית. היכולת הקוגניטיבית שלהם הושפעה פחות מזאת של חבריהם בתגובה לגירויים רגשיים. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בזיכרון עבודה ובסוג הקשב. החוקרים הסיקו שזיכרון עבודה אינו נחוץ לפעילות הדורשת סיבולת לב-ריאה כמו שהוא נחוץ בענפי ספורט אחרים כמו מקצועות הכדור. לסיכום, החוקרים איששו במחקרם זה תוצאות של מחקרים קודמים, שבהם דווח על קשר בין כושר גופני וסיבולת לב-ריאה לבין תפקודים קוגניטיביים (Pontifex et al., 2011).

הריצה נחקרה עוד בהקשר של השפעתה על תפיסת העצמי (Allen-Collinson & Hockey, 2007). תהליך הכניסה לעולם הריצה מלווה גם בתהליך שינוי הקשור לזהותו העצמית של הפרט. רץ מתחיל חווה בהדרגה שיפור ביכולותיו הגופניות, ולכך יש השלכה על ביטחונו העצמי ותחושת המיטביות. העולם החברתי של קבוצות הריצה מסייע גם הוא ליצירת זהות חדשה על ידי חיזוקים, עידוד ותחושת השתייכות. ביגוד וציוד ספורטיבי אינם רק סמלי השתייכות; הם גם מגבירים אצל הרץ את תחושת הערך העצמי והכרה בפעילות הגופנית הספציפית, הריצה במקרה זה, כחלק בלתי נפרד מישותו (Robinson et al., 2014; Shipway, Holloway, & Jones, 2013). כפי שכבר צוין בפרק זה, העיסוק בריצה כחלק מאורח חיים והשתייכות לקבוצה מכניסים את הפרט לעולם שיש לו שפה מקצועית-חברתית ייחודית נוסף על התהליך של גיבוש זהות ייחודית. ברואר ועמיתיו (Brewer, Van Raalte, & Linder, 1993) מדברים על זהות ספורטיבית שנוצרת אצל הספורטאי המחויב. הם מציגים את הזהות הספורטיבית כמבנה פסיכולוגי איתן. יתרונה הוא בתחושת הערך שהיא מעניקה לרץ, ומאפשרת לו לרכז את מעייניו בפעילות וליהנות ממנה. רצים רבים מדווחים על עלייה בתחושת הביטחון העצמי, על תחושת העצמה שרכשו בתהליך ההתאקלמות לתוך עולם הריצה ועל תחושת העצמאות שהם חשים בזכות עמידתם האיתנה באימונים מפרכים ושיפור ביכולותיהם. מאידך גיסא, זהות ספורטיבית חזקה עלולה להתבטא במחלה או בפציעה, ואז חווה הפצוע תחושה של אובדן זהות.

קולינסון והוקי (Collinson & Hockey, 2007) ביקשו לברר כיצד משפיעה פציעה ממושכת, שבעטיה נאלץ הרץ להיעדר מאימונים ומתחרויות, על תפיסת העצמי. הם בדקו זאת במהלך תקופת ההתאוששות מפציעה, ומצאו שהיעדרות ממושכת של רצים מפעילות שבה השתקפה זהותם העצמית היא אירוע פסיכולוגי רגשי טראומטי. היעדרות ממושכת מפעילות כתוצאה מפציעה פוגעת בתפיסת הערך העצמי, והיא מלווה ברגשות קשים כמו מצבי רוח ירודים עד כדי דיכאון, אובדן הביטחון העצמי, אובדן האמונה בדבר הסיכוי לחזור ליכולות הגופניות שקדמו לריצה ותחושת ריקנות. לדברי המרואיינים במחקר, מה שנטע כוח ברצים הפצועים הוא התקווה לחזור לפעילות ולהחזיר לעצמם את תהילתם הן בעיני עצמם והן בעיני אחרים. אלא שעם ההתקדמות בתהליך השיקום התחלפה התקווה לחזור ליכולות הקודמות בתקווה להיות מסוגלים לרוץ בכלל. כאשר החלימו מן הפציעה למדו להבין כי זהותם כרצים השתנתה. אחת הדוגמאות שניתנה במחקר לשם המחשת הבנה זו היא ההשוואה בין עבר להווה בכל הקשור להרגלי האימון ולהצבת המטרות. בעוד תקופת טרום-הפציעה אופיינה בנטילת סיכונים ובתחזוקה של מאמצים גופניים תוך כדי התעלמות מכאבים ומעייפות, הרי לאחר השיקום מפציעה ממושכת למדו המרואיינים במחקר להציב מטרות צנועות המותאמות ליכולות של גופם.

קולינסון (Collinson, 2005) בדקה גם את מנעד הרגשות שחוו רצים פצועים בעת תהליך השיקום. בצמידות לאירוע הפציעה חשו הרצים פחד, חרדה מפני חוסר הוודאות ומפני הכאבים המשתקים, ותסכול וחוסר אונים לגבי מצבם. לאחר שאותר צוות מטפל שבו אפשר היה לבטוח, גברו תחושת ההקלה, התקווה והאופטימיות. יש לציין, שכאשר מדובר בתהליך שיקום ממושך התחלפו גם רגשות אלה תדיר ברגשות של ספקות, אכזבה, ייאוש ואפילו חוסר אמון בצוות המטפל. קולינסון מתארת את הצורך של המשתקמים מפציעה, לא רק לנהל רגשות מתחלפים במהותם ובעוצמתם, אלא ממש לעבוד על הרגשות הללו ולייצר כוח עמידות בפני הקשיים.

רצף התגובות הרגשיות עקב פציעת ספורט אינו תהליך ליניארי חד-פעמי, אלא מעגל שעשוי לחזור על עצמו. היו שתיארו את ניהול הרגשות של משתקמים מפציעה בשלוש רמות של מעגלים: מאקרו, מיני ומיקרו (Heil, 1993; Levy, Polman, Nicholls, & Marchant, 2009). התמודדות ברמת המאקרו מתייחסת למלוא טווח תהליך ההחלמה וההתאוששות מהפציעה, להתקדמות הכוללת האטה ונסיגה המתרחשות לעיתים, ולכוח שחייבים המשתקמים לגייס כדי להמשיך בתהליך על אף הקשיים הרבים. התמודדות ברמת המיני קשורה לשלבים הרפואיים השונים של השיקום, שלכל אחד מהם מאפיינים פיזיולוגיים ורגשיים משלו. התמודדות ברמת המיקרו היא ההתמודדות היומיומית, מנקודה לנקודה: לקום כל בוקר לתוך יום חדש, להתמודד עם מטלות, עבודה, משפחה, חברים - וגם עם הפציעה. הבנה של תהליכים אלה תאפשר לספורטאי ולמטפלים בו להבין את תהליך השינוי ואת האתגר שבהתמודדות עם פציעה.

הפרק הוא מתוך ספרה החדש של פרופ' סימה זך, מהחוקרות הבולטות בפסיכולוגיה של הספורט, "עיון ועניין בפסיכולוגיה של הספורט", היוצא לאור בהוצאת אסיף. בספר מוצגים לראשונה בעברית ממצאים מרתקים על מגוון סוגיות בספורט והוא כולל מידע מרתק ונגיש המבוסס על מודלים, על תאוריות מרכזיות ועל מחקרים עדכניים. פרופ' זך היא מרצה במכללה האקדמית בווינגייט לפסיכולוגיה של הספורט ופדגוגיה של הספורט. מחקריה מספקים מידע ייחודי על ספורטאים ועל תלמידים בישראל. פרופ' זך גם מסייעת בהתנדבות לספורטאים צעירים ומוכשרים.

203 עמודים, להשיג בחנויות הספרים ובאתר הוצאת אסיף https://assif-pub.com