עושים סגר בבלגן: ההבדלים בין סגר א' לסגר ב'

בסגר הראשון הייתה חרדה הישרדותית, תחושה של איום על החיים בצורה מיידית הן מהמחלה והן מהחשש לקריסה של ההספקה של מצרכים בסיסיים. התשובה לאיום הייתה להצטייד במוצרים ראשוניים כמו נייר טואלט ואורז, ולהסתגר.

בסגר השני נרגעה החרדה הזאת, ופינתה את מקומה לחרדה קיומית, למשבר של משמעות, חוויה של שבריריות של מה שחשבנו שהוא ממשי ותלוי בנו. החרדה הכלכלית היא ארוכת טווח ואנחנו מנסים לתפוס את ההשלכות שלה. מתעוררים רגשות של תסכול ואבל על אובדן החופש, הקרבה, השפע, חוסר סבלנות ושחיקה מהמאמץ הממושך.

מה עושים? עוצרים ומתבוננים פנימה ומסביב, בודקים מה נחוץ לנו, מה הדבר שאחד שיעשה את ההבדל המשמעותי ביותר - למצוא דרך לקיים או ליצור מערכות יחסים, לחפש תמיכה, טיפול, השראה והעשרה.

בסגר הראשון הייתה תחושה שאנחנו מתבקשים לגייס המון כוח לתקופה קצרה, והייתה תקווה שההקרבה העצומה תשתלם.

בסגר השני אנו מתחילים להבין שהעבירו אותנו לריצת מרתון, כשהכוחות נגמרו מהספרינט. לא יקרה משהו דרמטי ולא בטוח שזה יעזור, ולכן הנחיצות של הוויתורים האישיים מוטלת בספק.

מה עושים? לנשום, לשמור כוחות, להקדיש חלק מהאנרגיה שלנו, להעביר יום ועוד יום בצורה טובה תוך שיפור מתמיד, ולהשקיע בתשתיות לעתיד, כמו לימודים, שכלול יכולות, אימון.

בסגר הראשון הייתה תחושה שכולנו באותה סירה. נכון, יש שנפגעו יותר או פחות, אבל בגדול הקורונה פוגעת בכולם, וכולנו אחראים להתגבר עליה. לכן, הקרבה אישית ותרומה לכלל תחזיר לנו את החיים שלנו בחזרה.

בסגר השני מתברר שיש קבוצות של מקורבים, מיוחסים ובעלי כוח שפטורים מהסגר. התחושה שלנו היא של שחיתות, ושחיתות היא שבירה. שחיתות שוברת המרקם של החברה, את האמון, את הערבות ההדדית. כשהמרקם נשבר, מי שממשיך להתנהג בהגינות מרגיש פראייר. הרי לא הגיוני להקריב כל כך הרבה כשאחרים הופכים את ההקרבה הזאת למיותרת. זה כמו להשקות את השורשים של עץ שתפרחתו בוערת. אנשים שנוטים לשמור חוק ולשתף פעולה מתחילים לנהוג על פי שיקול דעתם. זה נראה כמו אנרכיה, אבל זו לא אידיאולוגיה אלא תוצאה של כשל ממשלתי ליצור אמון על ידי סיפוק מידע אמין, שוויוניות ודוגמא אישית.

מה עושים? אל תתנו לאנשים שאתם לא מעריכים להחליט מי אתם תהיו. קחו אחריות אישית וחברתית. יש לחזק את המערכת החיסונית, לשטוף ידיים, לשמור מרחק, לשמור על רשת תמיכה.

אם בסגר הראשון חשבנו שזה משבר חולף, עכשיו ברור שהעסק הזה ייקח זמן ארוך ובלתי מוגדר ולא זאת בלבד, אלא שהחיים לא יחזרו להיות כפי שהיו.

מה לעשות? לא לחכות, לא להוריד את הראש ולחכות שזה יעבור. לקבל את העובדה שזו המציאות ולחיות אותה כמיטב יכולתנו, לשמר את מה שאפשר, ליצור חלופות לאלה שנעלמו ולבקש עזרה.

ד"ר אנאבלה שקד היא מרצה בכירה במכון אדלר, מחברת הספר "לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים".