מאבק ירושה סוער הוכרע לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בפסק דין תקדימי אותו התירה השופטת איריס אילוטוביץ'-סגל לפרסום. על פי פסק הדין, בנה של המנוחה התנהג עם אמו כ"בובה על חוט", וגרם לה לעשות פעולות ללא רצייה אמיתית.
בפסק דינה בחנה השופטת אילוטוביץ'-סגל באופן תקדימי את תופעת "ניצול הזקן המוחלש" ובחנה את המושג הידוע בשם "ניכור הורי", אשר מתייחס בדרך כלל ליחסי הורים וילדיהם הקטינים, ותוך התבססות על מחקר חדשני הוסיפה וציינה כי בדומה לתופעת הניכור ההורי בין הורים לילדיהם הקטינים, ניתן לזהות ולאבחן תופעה של ניכור הורי בין הורים קשישים לבין ילדיהם בתחום הירושות והצוואות.
השופטת קבעה בפסיקתה, כי יכול בהחלט להיווצר מצב של הסתה וניכור הורי גם לעת זקנה, כאשר הורה קשיש ומוחלש מוסת על ידי אחד מילדיו, וזאת במטרה להדיר את יתר הילדים מהירושה. בפסק דינה בחנה והציעה השופטת אילוטוביץ'-סגל תנאים להיווצרות ניכור לעת זקנה, המעידים על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. עוד היא מציינת, כי לעיתים אם מסתכלים על כל היבט בנפרד בתביעה המונחת בפני ביהמ"ש, יכול להיווצר הרושם שלא מתקיימת השפעה בלתי הוגנת על עורך הצוואה, אך בראייה כוללת של כלל המרכיבים תוך הוספת הפרמטר של מצב בו הזקן נמצא במצב גופני ובריאותי קשה מה שמכניס אותו לקטגוריה של "זקן מוחלש" בהחלט ניתן לראות במעשים כהשפעה לא הוגנת ולבטל את הצוואה.
פסק דין זה חתם מאבק ירושה עז, שבמרכזו עמדה צוואה מעוררת מחלוקת עליה חתמה אם המשפחה ערב מותה. על פי הצוואה, רכוש המנוחה יועבר כולו לבנה, בעוד ששתי בנותיה יירשו רק 100 שקלים כל אחת. מספר ימים לאחר עריכת הצוואה חתמה הקשישה גם על הסכם מתנה, לפיו היא מעבירה לכאורה את דירתה במתנה לבנה.
עו"ד מיקי שיפמן, מומחה לדיני משפחה, גירושין, צוואות, עיזבונות, ומגשר שייצג את בתה של המנוחה, הגיש בשמה התנגדות לביצוע הצוואה, ובה נטען כי הבן השתלט על חיי אמו הקשישה, והשפיע עליה לשנות את צוואתה בעודה חולה, חלשה ומרותקת למיטתה. מספר חודשים לפני מות האם, שכנע האח את אחיותיו להסכים למתן צו ירושה לאביהם המנוח, אשר הלך לעולמו 15 שנה לפני כן, ולהורות על העברת מלוא חלקו בירושה לרשות אם המשפחה. אחיותיו לא התנגדו לבקשה זו.
באותה עת, טענה האחות, היא לא ייחסה כל חשיבות לעניין. בדיעבד, טענה, האח יזם פעולה זו על מנת לזכות במלוא הזכויות בדירת הוריהם, תוך שהוא מדיר אותה ואת אחותה מחלקן בעיזבונו של אביהן.
בסמוך לחתימתה על הצוואה החדשה, כשבועיים לפני פטירתה, הוזמן לבית המנוחה רופא גריאטר, אשר אישר כי היא כשירה מנטאלית לחתום על הצוואה. בעדותו בפני בית המשפט הודה הגריאטר כי אישר את דבר כשרותה של האישה בלב כבד ו"לא אהב את מה שראה", בשל המחזה שנגלה לעיניו.
בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו לבדיקת כשרותה של המנוחה בעת חתימתה על הצוואה. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ציין כי בסמוך למועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה במצב של רזון קיצוני (40 ק"ג), מוגבלת בתנועותיה, התקשתה להתנייד ונזקקה לעזרה בכל פעולות היומיום. המומחה הטיל ספק בכך שעריכת הצוואה הייתה מרצונה החופשי ומיוזמתה, וזאת לנוכח מצבה המוחלש, מה גם שישנה הדרה של היורשים הטבעיים.
לאחר שמיעת העדויות ועיון במסמכים הרפואיים שהובאו בפניה, קבעה השופטת כי המנוחה הופעלה כ"בובה על חוט" טרם מותה, וכי לא סביר שקשישה המרותקת למיטה במצב גופני כה ירוד ותשוש תיזום מהלכים של שינוי צוואה, זימון נוטריון ומומחים רפואיים וכיו"ב.
השופטת התרשמה כי המהלכים הללו נעשו ביוזמתו של הבן, כשכוח ההתנגדות של המנוחה אפסי בשלב זה של חייה. לאור כל זאת קבעה השופטת כי יש לפסול את הצוואה הנוטריונית, וכי סביר יותר להניח שהצוואה הראשונה של האם, שנערכה כ-11 שנה לפני מותה, היא זו שמשקפת את רצונה האמיתי.