לאחרונה קבע בית המשפט העליון בדעת רוב של השופטים יצחק עמית ודוד מינץ לעומת דעת מיעוט של השופטת דפנה ברק-ארז, כי אופניים חשמליים אינם כלי רכב כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת לאחר שבתי המשפט בישראל פסקו פסיקות שונות והפוכות בסוגיה זו. המשמעות היא שבעת תאונה בין רוכב אופניים חשמליים להולך רגל, ייאלץ הולך הרגל לתבוע אישית את רוכב האופניים, מבלי שתהיה חברת ביטוח בתמונה.
האופניים החשמליים גובים הרוגים ופצועים כמעט מדי יום, בין אם מדובר ברוכבים עצמם ובין אם באנשים שהלכו לתומם במדרכה ונפגעו. לו היתה מתקבלת דעת המיעוט של השופטת ברק ארז, והאופניים החשמליים היו מוכרים ככלי רכב מנועי, המשמעות הייתה שהולכי רגל היו מקבלים פיצויים מחברת הביטוח "קרנית", שהיא תאגיד ממשלתי שהוקם על מנת לפצות נפגעי תאונות דרכים במקרים שהנהג הפוגע לא היה מבוטח.
אולם שני השופטים האחרים פסקו, כי אופניים חשמליים אינם כלי רכב. התוצאה היא, שקרנית לא תשלם פיצויים לנפגעים, שיוותרו במקרים רבים ללא פיצוי, מהסיבה שהרוכבים, במרבית המקרים, הם צעירים חסרי אמצעים כלכליים. המרוויחה הגדולה מפסק הדין היא חברת הביטוח קרנית, וזאת על חשבון האזרח הקטן, כיוון שאם אדם נדרס על ידי אופניים חשמליים והפך לנכה, חברת הביטוח קרנית פטורה מלפצות אותו.
השופטים ציינו בפסק הדין, כי על פי הנתונים שנמסרו לבית המשפט רק 10% מהנפגעים בתאונות בהן מעורבים אופניים חשמליים היו הולכי רגל שפגיעותיהם קלות יותר מאשר מעורבות של רוכבי אופניים חשמליים עם כלי רכב. אולם אותם 10% מהנפגעים הם לא הרוכבים אלא הנדרסים, שכל "חטאם " היה שהלכו לתומם על המדרכה. דווקא הם יוותרו במקרים רבים ללא פיצוי. לעומת זאת, רוכב אופניים שנפגע מפגיעת רכב כן יוכל לתבוע את חברת הביטוח של הרכב. ויזכה לפיצוי. זוהי תוצאה לא צודקת בעליל, ועליה עמדה השופטת ברק-ארז, אשר ציינה בדעת המיעוט כי אופניים הם כלי רכב מנועי, בהתחשב בכך שמותקן בהם מנוע, וכי קיים קושי בהותרת הולכי רגל ללא פיצוי.
התוצאה נוכח פסק הדין, היא שהולכי רגל רבים יכתתו רגליהם לבתי משפט, בתביעות נזיקין נגד רוכבי אופניים, ויהיה עליהם להוכיח שרוכב האופניים החשמליים שפגע בהם רכב באופן מסוכן לא נהג בצורה מיומנת ועוד טענות, בעוד שבהגשת תביעה נגד קרנית אין צורך להוכיח אחריות או רשלנות, כיוון שהתביעה היא לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ובית המשפט מתייחס לנכות ולנזק שנגרם לנפגע. כמו כן, רוכב האופניים, שגם הוא ייאלץ לנהל משפט כנתבע, יעלה טענות נגד הולך הרגל ויטען לרשלנות מצידו שגרמה לתאונה, ולפיכך יש להפחית את הפיצוי. טענה כזו, לא ניתן להעלות במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכלל לא עוסק בשאלת הרשלנות, אלא בשאלת הנזק בלבד.
ומה יקרה עם תלמידים, אשר היו מבוטחים בביטוח תלמידים, שם יש סעיף המחריג פגיעה כתוצאה מתאונת דרכים? בעקבות פסק הדין, הם יוכלו לתבוע את נזקיהם במסגרת פוליסות אלה, אם כי סכומי הזכאות אינם גבוהים, וגם הם יאלצו לתבוע את רוכב האופניים.
קיים לדעתי סיכוי גבוה לדיון נוסף בבית המשפט העליון, שעה שפסק הדין גורם לכך שאוכלוסייה גדולה של הולכי רגל, ובמיוחד קשישים, מבוגרים וילדים, הפכו ל"שקופים", שיישארו ללא פיצוי וללא סיכוי להטבת מצבם ושיקומם, למרות שלא הם האשמים בתאונות. לא ניתן להתעלם מכך שפסק הדין לא ניתן פה אחד, מה שמגדיל את הסיכוי לדיון נוסף. הבשורה היחידה בפסק הדין היא, שייתכן שסוף סוף תתעורר כנסת ישראל ותסדיר בחקיקה את סוגיית האופניים החשמליים, כולל רישוי וחובת ביטוח, ויפה שעה אחת קודם.
הכותבת היא בעלת משרד המתמחה בתביעות נזיקין וביטוח.