תשומת הלב של רבים נסובה כרגע סביב הבחירות הקרבות בארה"ב. כמו במדינות רבות אחרות, הקיטוב הפוליטי הגבוה המאפיין את הפוליטיקה האמריקאית מהווה בסיס למאבק דרמטי, ולעיתים אמוציונלי במיוחד.
במהלך כהונתו של הנשיא טראמפ, הוא הציב את 'מלחמת הסחר' עם סין במרכז האג'נדה הבינלאומית שלו. הוא הרבה לצייר את סין כאויב המשמעותי ביותר של ארה"ב. על כן, במידה רבה, הציבור והתקשורת מזהים את המאבק האמריקני בסין עם הנשיא טראמפ. אך למעשה, העימות האמריקני-סיני היה בלתי-נמנע ללא קשר לנשיאות של טראמפ. כמו כן, מאבק זה יימשך, ייתכן באופן שונה או בסגנון אחר, בין אם יזכה טראמפ בבחירות הקרבות, בין אם לאו.
הסיבה לכך היא שיש לעימות זה בסיס אמיתי במציאות הגיאופוליטית: סין מאתגרת את מעמדה של ארה"ב כמעצמת-העל הגלובלית, מעמד ממנו נהנתה האחרונה במאה השנים האחרונות. כפי שזה מסתמן כרגע, סין תמשיך במסעה להפך למעצמה שוות-ערך לארה"ב -- ואולי אף למעצמת-העל הגלובלית בעשורים הקרובים. האירועים של השנה-שנתיים האחרונות - סגנון הניהול הכאוטי של טראמפ, כולל ניהול כושל של משבר הקורונה במדינה, לעומת ההתנהלות היעילה של סין -- רק הדגישו עובדה זו. לפי התחזית העדכנית של קרן המטבע הבינלאומית (IMF) אשר פורסמה לפני כשבוע, אף על פי שהייתה מקור המגפה, סין תהיה המדינה המשמעותית היחידה בעולם אשר כלכלתה צפויה לצמוח בשנת 2020. לעומתה, כלכלת ארה"ב צפויה להתכווץ ב-4.3%, כך לפי תחזית ה-IMF. אך, כאמור, ללא תלות בהתפתחויות הכלכליות או באירועים הפוליטיים האחרונים בארה"ב, מעמדה היחסי של סין בעלייה וזה של ארה"ב בירידה.
בספרו החדש, The Changing World Order, בוחן ריי דליו, מייסד ומנכ"ל-משותף של Bridgewater Associates, קרן הגידור הגדולה בעולם המנהלת כ-$138 מיליארד, את ההסטוריה של עלייתן ונפילתן של מעצמות (והמטבעות שלהן). במסגרת מחקרו, הוא מזהה ועוקב אחר מספר מדדים בולטים, במגוון של תחומים -- חינוך, חדשנות וטכנולוגיה, תחרותיות, פיננסים, עצמה צבאית, תוצר, סחר בינלאומי - אשר מצביעים, לאורך ההסטוריה, על מעמדן היחסי של מעצמות. הוא מסכם את ההתחזקות וההחלשות של המעצמות הבינלאומיות בחמש מאות השנים האחרונות בגרף המרשים הבא.
עלייתן ונפילתן: המעמד היחסי של המעצמות על פני זמן
ניתן לזהות כי ארה"ב עקפה את בריטניה והפכה למעצמת-העל הגלובלית בתחילת המאה העשרים. מאז, במשך כמאה שנה, שמרה ארה"ב על מעמד זה. אך, בעשרות השנים האחרונות, אנו עדים גם לעלייה חדה במעמדה היחסי של סין - עד כדי כך שלא רחוק היום שבו מעמד ישתווה לזה של ארה"ב, הנמצא זה מכבר במגמת החלשות. מכאן, מקור ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין שתי המדינות. דוגמא בולטת מתחום הסחר להתפתחות המתח בין המדינות: כל עוד (לפני עשור או שניים) ארה"ב עסקה במחקר, בתיכנון ובעיצוב של טכנולוגיה בעוד סין התמקדה בייצור בלבד של אותה טכנולוגיה, היה קל לשתי המדינות להסתדר ביניהן. הן לא התחרו ראש בראש. אך, בשנים האחרונות, סין עלתה במעלה שרשרת הערך, והחלה לעסוק בעצמה במחקר, בתכנון ובעיצוב הטכנולוגיה - תוך תחרות ישירה עם האמריקאים - מה שהביא למתח מסחרי גובר.
בתחילת החודש, הופיע הנרי קיסינג'ר, לשעבר היועץ לבטחון לאומי ומזכיר המדינה האמריקאי בממשלים הרפובליקנים של שנות השבעים, בדו-שיח פומבי עם נשיא הבנק הפדרלי של ניו-יורק. קיסינג'ר הוא מדינאי מוערך אשר עסק רבות ביחסי סין-ארה"ב. בשנת 1972, היה זה קיסינג'ר שאירגן את מפגש הפסגה ההסטורי בין מנהיגי שתי המדינות (מצד ארה"ב - הנשיא ניקסון) - מפגש אשר סיים תקופה של 23 שנים בה לא התקיימו בין המדינות יחסים דיפלומטיים. בהופעתו האחרונה, הזהיר קיסינג'ר כי ארה"ב חייבת להפסיק להגביר את האיומים על סין ולהכנס עמה לתהליך מסודר ומתמשך של הסדרת היחסים ביניהן. בכניסתה לתהליך זה, על ארה"ב להכיר בכך שאינה יכולה להחזיק עוד בעליונות כלכלית וטכנולוגית על סין.
כיום, אנו עדים לסוג של 'מירוץ חימוש' בין המדינות, כאשר שתיהן מפתחות ורוכשות טכנולוגיות (לדוגמא, בתחום של בינה מלאכותית) מתוך מטרה להשיג עליונות טכנולוגית-צבאית. אם ארה"ב לא תשנה את גישתה, אנו עלולים למצוא עצמנו, כך קיסינג'ר, במצב דומה לזה ששרר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה: בשנים שהובילו למלחמת העולם, שלטה תפיסה, דומה לזו הנפוצה כיום, כי מלחמה גדולה בין המעצמות אינה סבירה. אך בה בעת, למרות שמנהיגי המעצמות באותה תקופה לא התייחסו ברצינות לסכנת המלחמה, הם המשיכו לבנות יכולות ואסטרטגיות שלמעשה הגדילו את הסיכוי שזו אכן תתרחש. כולנו יודעים איך זה נגמר.
ערן פלג הוא מנהל השקעות ראשי, קלאריטי קאפיטל - חברה לניהול הון ופמילי אופיס