האלימות החברתית הולכת וגואה. סרטוני אלימות בין אזרחים לשוטרים, בין שוטרים למפגינים ולחרדים וכמובן, גם בין המפגינים נגד ראש הממשלה לבין תומכיו. אין קבוצה שמצליחה להתחמק מהרעה ששוטפת את המציאות החברתית המידרדרת לאלימות יומיומית. הפחד והחשש ממלחמת אחים או אירוע קיצוני על רקע פוליטי ואידיאולוגי שיסתיים מאחורי סוגר ובריח לתקופה ארוכה מרחף באוויר. אם קודם היינו מפולגים בעיקר לימין ושמאל, באה הקורונה והחזירה אותנו כמה שנים לאחור. אנו מחולקים יותר מתמיד לקבוצות והסכנה ברורה ברורה - דה אינדיבידואציה.
דה אינדיבידואציה פירושה אובדן הייחודיות, מצב בו פרט בקבוצה חש שהוא מאבד את זהותו האישית ומתמזג עם זהותה. זהו מצב שבו אנשים ופרטים חשים שהם מזוהים כחלק מקבוצה והזהות הזו הולכת ומקבלת את החלק העיקרי באישיותם ומודגשת יתר על המידה. כך נוצר מצב של הפחתת המודעות העצמית, ירידה בתחושת האחריות האישית ועליה בנכונות להיענות לנורמות שמכתיבה הקבוצה באותו מצב.
הסכנה במציאות של אובדן הזהות האישית לא רק מאפשרת לפרט להסיר אחריות, אלא גם להיטמע בתוך הקבוצה, להישאר אנונימי, לא להיות מזוהה וכך לאבד את העכבות המוסרית על התנהגויות אנטי חברתית, מאי ציות לנורמות ועד התנהגות תוקפנית. הפחתת העכבות וההיטמעות בתוך הקבוצה מגבירה את הנטייה לבצע התנהגויות אלה ללא חשש מתוצאותיהן, משום שהקבוצה מגנה על חבריה מפני עונש. המחשבה היא שהפעולה נתפסת כפעולה של הקבוצה ולא של היחיד. הדה אינדיבידואציה מחלחל לתוכנו בחסות הקורונה. כולנו הפכנו בזהותנו שייכים לקבוצה מסוימת. אנו לא מבחינים בין טוב לרע ולא נזהרים. האלימות לא מקרית, כבר היינו צריכים להתעורר.
אנחנו בוחרים צד. או שמתמקמים בקבוצת השוטרים שנראים בסרטוני אלימות עם מפרי ההנחיות, או שאנחנו בקבוצת החרדים שמתנהלים בניגוד להנחיות הממשלה, או שאנחנו חלק מקבוצת ה"אנרכיסטים" המפגינים שמציפים את הרחובות, או שאנחנו בקבוצת הביביסטים, מרססים גז מדמיע ומחכים בסמטאות למי שיעז לצאת נגד הממשלה. כן, כך המציאות מחולקת לאחרונה.
כשאתה חלק מקבוצה אתה מרגיש מוגן. אנחנו יכולים להתחבא בתוכה, להשתולל ולאבד שליטה. כשמישהו מתוך הקבוצה עובר על ההנחיות, הרשתות מיד מתייגות - שוב חתונה חרדית שיוצאת משליטה, שוב שוטרים אוכפים ועוצרים צעירה מפגינה שלא מזדהה. אין שמות, אין פרטים - מזהים רק לפי שיוך לקבוצה שלכם.
עד כמה זה מסוכן? לפני כמה שנים קיבל שופט מדרום אמריקה את ערעורם של מספר אנשים שהורשעו ברצח בעת מהומות דמים בין שני שבטים, בשל טיעון משפטי לפיו במצב של דה אינדיבידואציה נפגעת יכולתו של האדם לשלוט בעצמו ולחוש אחריות למעשיו. לאחר שהשופט שמע עדות על תהליך הדה אינדיבידואציה ,החליט להקל בעונשם של הרוצחים מתוך הקבלה של הרעיון לפיו הייתה הפחתה בתחושת האחריות האישית של המבצעים ועלייה בנכונות לפעול בהתאם לנורמות שמכתיבה הקבוצה (קולמן, 1991).
הדה אינדיבידואציה מביא את הפרט להתמקד במה שחבריו לקבוצה אומרים שיש לעשות, בין אם הקבוצה היא אנטי חברתית או פרו חברתית. הפסיכולוג החברתי רייכר אמר שמדובר במצב של החלפת זהות ולא של אובדן זהות.
המחקר הבא אמור להדאיג אותנו במיוחד. ב-1979 יצרו החוקרים ג'ונסון ודאונינג ניסוי שבו הם תפעלו את מידת האנונימיות ואת הנורמות הבולטות בקבוצה פרו חברתיות או אנטי חברתיות. קבוצה אחת לבשה חלוק ארוך וכובע שנראה כמדים של קבוצה אנטי חברתית ואלימה כגון הקו קלוקס קלאן. הקבוצה השנייה לבשה מדים של אחיות, שנועדו לעורר נורמות פרו חברתיות של דאגה ועזרה לאחרים. מחצית מהאנשים בכל קבוצה תופעלו לחוש אנונימיות על ידי כך שלבושם כיסה את פניהם. החצי השני לא עבר מניפולציה של אנונימיות ופניהם היו גלויים וניתנים לזיהוי. הנבדקים התבקשו לבחור את השוק החשמלי שיתנו לאדם אחר. ניחשתם נכון - מי שהיה בקבוצה של האנונימיים שלבשו חלוקים ומדים שמתאימים לקבוצה האנטי חברתית, נתנו שוקים חשמליים חזקים יותר מהנבדקים הלא אנונימיים שלבשו אותם בגדים. כצפוי, קבוצת הנחקרים הלבושים כאחיות נתנו פחות שוקים חשמליים. הבולטות של הנורמות של כל קבוצה שהודגשה על ידי הלבוש השפיעה יחד עם האנונימיות.
גם אצלנו לכל קבוצה מאפיינים משלה. המדים של השוטרים, החליפות של החרדים, השלטים והדגלים של המפגינים - כולם עוטים מסכות שמסתירות מחצית מהפנים. עדיין לא נעשו מחקרים על השפעת המסכות והנטייה להתנהגות אלימה או משחררת העכבות, אבל ההסתתרות מאחורי מסיכה, יחד עם הזהות עם הקבוצה, לא יכולה לבשר טובות במציאות הבוערת. המציאות הזו מחייבת אותנו להתחיל לפרק את הקבוצות, להתייחס לכל מקרה ולהעצים את הבולטות של הזהות האישית של האנשים. להראות חרדים שלא עוברים על ההנחיות, כשמפגינה נעצרת להתייחס לשמה, לא לכתוב רק "מפגינה". להתבונן בפניהם של האנשים שעומדים ומפגינים, הם לא רק מחזיקים שלטים ודגלים.
האלימות עולה וזה הרגע להזכיר לחברי כל קבוצה, שברגע הפעולה האלימה הם פועלים מתוך הזהות עם הקבוצה והאידיאולוגיה שלה, אבל את העונש הם יישאו לבדם. האנונימיות, שהייתה קודם לכן כמעין מגן פסיכולוגי בתוך הקבוצה, תיעלם ותהפוך לכותרת ענקית ושמם הפרטי יעלה עם פנים. הוא ייזכר לרעה כשהם יישבו בתא מאסר שנים. הם יישבו לבדם, את המחיר יישאו על גופם ונפשם בלי שום קבוצה. החלוקה שלנו לקבוצות היא סכנה והדה אינדיבידואליזציה, שכבר נחקרה ונמצאה כמצב שמשפיע על התנהגות תוקפנית ואלימה, כבר כאן. והיא מפחידה.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה.