שנת הלימודים מהמוזרות שידענו אי פעם נפתחה השבוע. ראשי המוסדות האקדמיים מרגישים חסרי אונים לאור המצב ולאור השאלות הנמצאות על דל שפתותיהם בכל הזדמנות: מתי אנחנו כמדינה וכעם נשלם את המחיר בגלל מצבה של ההשכלה הגבוהה בעידן הקורונה, ובעיקר מי ישלם את המחיר הזה?
התשובות לשאלות אלה די ברורות - כבר בעוד כשנה יצאו הבוגרים הראשונים של מערכת ההשכלה הגבוה בישראל לשוק העבודה, והם לא יהיו מוכנים כפי שהיינו רוצים, כפי שמגיע להם להיות. וכולנו, העם, המדינה, המשק והכלכלה, התעשייה כולנו נשלם את המחיר- לא רק הם.
המשק והכלכלה בישראל אמורים לקבל בשנים הקרובות את בוגרי האקדמיה, שכולי תקווה לא יידבק בהם התואר "בוגרי הקורונה", אך לצערי לא ניתן לדעת אם המצב לא ישתנה כאן בקרוב. חלק לא קטן מבוגרים אלה כנראה לא יגיעו מוכנים לשוק העבודה, תרומתם המיידית תהיה פחותה והם ייאלצו להמשיך את הכשרתם בעיקר המעשית בתעשייה עצמה על חשבון המעסיקים. לצערי ניתן להסיק כי הם לא יהיו פרודוקטיביים מיד עם כניסתם לעבודה. המצב הזה יורגש הן בתוצרים שלהם אך גם ביכולת הכלכלית שלהם, כי מישהו יצטרך לשלם על חוסר המוכנות שלהם, ואלה יהיו כנראה אותם צעירים אשר ירוויחו פחות ויצטרכו להתמודד עם כלכלה שצריכה לסגור פערים ולבנות את עצמה מחדש.
לצידם יהיו גם בוגרי הישיבות שחיים לפי תורתם ואמנותם, ואשר חזרו ללימודיהם (על פי המסתמן היום) וימשיכו על פי ההסכמים הקואליציוניים לקבל את התקציבים והמלגות שיעזרו להם להמשיך להתקיים ללא כל שינוי דרמטי בהרגליהם.
את המחיר של המצב העגום הזה כולנו נשלם בדרך זו או אחרת, בעליות מחירים, בתשלומי מיסים גבוהים יותר, בירידה או הקפאה של רמות השכר ועוד. תשלום מחיר זה יפגע כמעט בכל האוכלוסיות, החזקות והחלשות, במרכז ובפריפריה, אולי אוכלוסייה אחת עיקרית לא תיפגע, האוכלוסייה שנציגיה בשלטון יודעים ומצליחים לשמור עליה מכל משמר, אפילו במחיר מספר חולים גבוה שממילא מישהו אחר משלם עליו.
על המדינה להתעשת ומיד, ולהילחם בקורונה הכלכלית בדרך אחרת לא רק על ידי הקטנת ההתקהלויות במוסדות הלא פרודוקטיביים לכלכלה הישראלית, אלא על ידי מתן חופש פעולה תחת מגבלות הקורונה למוסדות ההשכלה גבוהה המכשירים את הדור הבא של היצרנים במשק ואחראים בדרך ישירה על עתידם של אלפי סטודנטים ובדרך עקיפה על עתיד המשק הישראלי.
קיימת חשיבות עליונה לאפשר למוסדות ההשכלה וההכשרה המקצועיים והמעשיים להמשיך בעבודתם. בוגריהם ללא ספק חייבים להגיע לשוק העבודה כאשר הם כשירים לעבוד, רכשו מיומנויות הנדרשות לתעשייה, למשק ולכלכלה של המדינה.
אל לנו חלילה למצוא את עצמנו שוב מכים על חטא בעוד מספר שנים על הדור האבוד או השנים האבודות, זה כבר קרה בעבר והיה לנו עשור אבוד באקדמיה. בואו נלמד מהטעויות ונמצא עכשיו את הפתרונות. הזום הוא כלי ראוי לחלק נכבד מהקורסים הנלמדים במוסדות האקדמיים, אך אין כלי אולטימטיבי ללמידה מרחוק להכשרת מהנדסים, ארכיטקטים, מעצבים, טכנאים ובעיקר מורים, אשר יהיו אחראים על הנפש הרכה של ילדינו ונכדינו, דור העתיד של מדינתנו. בואו נמנע מאתנו את הצלקת שנישא על גופנו לאורך שנים. עכשיו זה הזמן לפעול.
פרופ' שמעון עמר הינו נשיא המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה