לא נחדש אם נאמר שלאורך יותר ממאה שנים אוהבים רבים לבשר על "מותו הקרב של הקולנוע". הקולנוע, שראשיתו בסוף המאה ה-19, התקדם והשתדרג לאורך השנים באופן איטי, יחסית למהפכות הגדולות שקרו מסביבו: מהפכה תעשייתית, מלחמות עולם, רדיו בבתי האנשים, טלוויזיה, טלוויזיה צבעונית, רב-ערוצית, כבלים, לווין, VHS, לייזר דיסק, אינטרנט, DVD, וידאו באינטרנט, בלו ריי, טורנטים ועוד ועוד. ובכל זאת, הקולנוע המשיך וגדל וצמח להיות תעשייה של כ-43 מיליארד דולר בשנה.
ואז באה מגיפה. ובתי הקולנוע כולם, בכל העולם, נסגרו. אז אולי הפעם זה סופו של הקולנוע?
הטענה הרווחת היא ששירותי הסטרימינג (בחסות המגיפה) יהיו אלו שינחיתו את מכת המוות האחרונה בהחלט. טיעונים אלו מגובים בהודעות לעיתונות של בעלי מניות של חברות המדיה המבשרות על "שינוי מבני", "עוד בלוקבסטר שעובר לשירות +" או "עוד חברת מדיה שפותחת שירות סטרימינג ישירות לצרכן" ובהודעות לעיתונות מטעם רשתות בתי קולנוע גדולות המודיעות: "חברים, עוד רגע ייגמר לנו הכסף". אז מי צריך בעצם אולמות קולנוע כשאפשר לראות את החדש של ספייק לי בנטפליקס, את 'בוראט' ו'מגלה את אמריקה 2' באמזון ואת 'נשמה' החדש של פיקסאר בדיסני + .
כמו בכל דבר טוב, גם את התשובה לשאלה כזו נחלק לשלושה חלקים: ראשית, כמובן, כל מי שרוצה למקסם את ההכנסות מהתוכן הקולנועי שיצר. הניסיונות האחרונים של אולפנים לשלוח את "טרולים" ואת "מולאן" ישירות לסטרימינג הבהירו שאי אפשר לפצות על ההכנסות הצפויות מבתי קולנוע. לכן, לגבי בונד, מהיר ועצבני, וונדר וומן, טופ גאן ועוד, בחרו מנהלי האולפנים לדחות ולדחות עד שיהיה אפשר להציגם בקולנוע.
שנית, יש כמובן את חווית הצפייה. פיטר בוגדנוביץ' (מי שביים את 'הצגת הקולנוע האחרונה') אמר פעם ש"לא ראית באמת סרט אם לא ראית אותו על המסך הגדול. ראית לכל היותר גרסא שלו". ההתמסרות הטוטאלית של הצופה, ההכרחית ליצירת חוויה משמעותית דורשת ישיבה באולם מוחשך כראוי, עם מסך שמכסה 85% משדה הראיה, מערכת סאונד מכוונת היטב, מושב איכותי ונח במיוחד וגם ה"טקס" של ההליכה לקולנוע משפיע על אותה התמסרות.
אבל חשוב מכל: פשוט לא כדאי לנו, כחברה, שבתי קולנוע ייעלמו. בעידן של סגמנטציה של קהלים והפרדות חברתית ותרבותית בחסות רשתות חברתיות, תקשורת המונים והרבה פוליטיקה, הקולנוע היה ונשאר - היום אולי יותר מתמיד - "המאחד הגדול" של החברה. לעיתים לא נדירות בכלל, באולם אחד נמצאים צעירים, מבוגרים וקשישים. ימנים, שמאלנים ומרכזיים, משכילים וכאלה שלא, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, נשים וגברים, עשירים ועניים (כן, זה עדיין בילוי שווה לכל נפש) - כולם נהנים, צוחקים, נמתחים, פוחדים או בוכים מאותו התוכן שמוקרן על מסך ענק לפניהם.
אין עוד מקום כמו הקולנוע. הקהל בתיאטרון מאוד הומוגני. כדורגל וספורט אכן משלבים גילאים, אך כמות הכרטיסים היא כעשירית, מגדרית הם (עדיין) מוטים ועוד לא דיברנו על העובדה שמדובר תמיד בשני מחנות ניצים. מוסיקה היא ודאי עניין של טעם המפצל את הקהל על פי סוגות. כך נותר אולם הקולנוע, לבדו, כמאחד הגדול ביותר מכל הפעילויות התרבותיות - מקום אליו באים מגוון עצום של צופים המרכיבים את החברה שלנו, על כל ההבדלים ביניהם, מקום בו הם רואים זה את זה, יושבים זה לצד זה (בריווח חברתי נדרש) ונהנים ביחד מתוכן שמדבר לכולם. זו תופעה יפה כי בית הקולנוע במהותו הוא עסק לוקאלי, קהילתי, שכונתי אפילו. בצד הפיננסי קוראים לזה micro market business. העסק הלוקאלי הזה מביא ביחד פיזית אנשים מסוגים שונים הגרים בקרבה גיאוגרפית למתחם לצפות על פי רוב בתוכן גלובלי מוכר ואהוד בכל רחבי העולם.
בדיוק לפני כשנה, הפיצה וורנר ברוס מספר פרקים של הסדרה 'חברים' לבתי קולנוע ברחבי העולם, וגם בישראל. האולמות היו מלאים להתפקע, והביקוש גבר בהרבה על ההיצע. רק להזכיר, מדובר בסדרה הזמינה תדיר בבתים למינויי "נטפליקס" המתרבים, בשידורים חוזרים בערוצים כאלה ואחרים ונעשתה לפני כשני עשורים ויותר. למרות זאת, האולמות מלאו במבוגרים הרוצים להיזכר, ובנערות ונערים שגילו אותה מחדש ב "נטפליקס" - כולם היו מוכנים לשלם בשמחה את מחיר הכרטיס, להצטייד בפופקורן ושתיה ולחוות את המוצר (הלא קולנועי בעליל הזה) כקבוצה יחד עם אנשים אחרים.
אז איפה יש עוד מקום מפגש כזה? בעיני זה לא פחות מ"נס" שעד המגיפה היה מתרחש יום יום במאות אלפי אולמות קולנוע ברחבי העולם, וחשוב לכולנו, לא רק בהיבט הכלכלי, לשמור ולקדם את המוסד הזה גם במהלכה וכמובן גם אחריה.
הכותב הוא מנכ"ל ושותף "מובילנד" בתי קולנוע ושורה 9 החזקות, העוסקות בהקמה וניהול של אולמות קולנוע, הפצת סרטים ופלטפורמות דיגיטליות.