האם מערכת יחסים רעועה וממושכת שהחלה מצדו של אב כלפי ילדיו יכולה לשמש עילה לפסילת צוואה המדירה אותם מרכושו לחלוטין? פסק דין שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט לענייני משפחה דן במקרה מצער, שהתבסס על טענות הקשורות במערכת הרגשות הפנים משפחתית, ולאו דווקא על עילות התנגדות משפטיות. האם נסיבות משפחתיות חריגות יכולות להקים עילת התנגדות לצוואה?
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב עסק לאחרונה בצוואתו של אדם שהלך לעולמו והותיר אחריו שישה ילדים משלוש נשים שונות. המנוח חתם על צוואה בשנת 2009, בה הותיר את רכושו לאשתו האחרונה ולבנם המשותף, בעוד שאת ילדיו מנישואיו הראשונים והשניים הדיר לחלוטין מירושתו הכוללת, בין היתר, שני נכסי מקרקעין בתל אביב.
חלק מן הילדים ביקשו להתנגד לצוואה בטענה שמדובר בצוואה "תמוהה ומוזרה", שכן הדרתם מן הירושה נעשתה מבלי שהמנוח רמז על כך בחייו למי מהם.
בפסק דין, הנפתח בנזיפה נוקבת המרמזת על כתב ההתנגדות ככזה שהוגש "על מנת לקיים דיון בשיטת מצליח" ומערבב עילות משפטיות סותרות, מנתח השופט מוטי לוי את כל טענות הילדים בצורה מעמיקה ומסודרת ומגיע לתוצאה הדוחה אותן אחת לאחת. אלא שתוצאת פסק הדין מתבססת לא רק על ניתוח משפטי מאלף, אלא גם על עובדות פשוטות מאוד שהוכחו בבית המשפט: בשנות חייו האחרונות, הילדים מתנגדי הצוואה לא קיימו עם המנוח קשר ואפילו לא ידעו את מספר הטלפון שלו.
היעדרו של הקשר נבע ממערכת יחסים טעונה ומורכבת לאורך השנים בין המנוח וילדיו, כאלה שגרמו לבית המשפט להבהיר כי הוא מאמין באמונה שלמה בתחושות הקשות של הילדים כי אביהם זנח אותם בחייו ואף לא טרח לתקן זאת בצוואתו - תחושות שכונו בפסק הדין ככאלה "הגורמות לאבן מקיר לזעוק". אולם באלה, קבע השופט לוי, אין כדי להקים עילה משפטית לפסילת הצוואה ולביטול רצונו של המנוח.
עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן המתמחים בדיני משפחה וירושה, מסבירים: "כפי שידוע היטב, חוק הירושה קובע עילות ברורות שהוכחתן תוביל לפסילת צוואה. הוכחה של נסיבות אינדיבידואליות הקשורות במערכת יחסים פנים משפחתית אינה מובילה בהכרח לבטלות צוואה, גם אם תחושת הצדק או ההיגיון הסביר יכולים להוביל לתוצאה שונה מזו שנקבעה בצוואה".
לדברי עורכי הדין "קשה למצוא פסק דין העוסק בהתנגדות לצוואה שאינו מזכיר את המצווה לקיים את רצון המת. במקרה הזה שוכנע בית המשפט שרצונו של המנוח היה להמשיך את היעדר הקשר כפי שהיה בשנות חייו האחרונות. "באותה הנשימה, וברגישות הראויה לציון, בית המשפט היטיב לבטא את הבנתו כי התנגדותם של הילדים נובעת מתוך כאב הנמשך שנים רבות וכי הגשת ההתנגדות נעשתה כמעין ערגה לאהבת אביהם ובקשה למתן גושפנקא להיותם בעלי משמעות בעיניו. ועם זאת, תוך גילוי אמפתיה והכלה משמעותית לכאבם של הילדים - בית המשפט דחה את ההתנגדות בהיותה נעדרת תשתית משפטית ו/או עובדתית כלשהי".