אין חולק כי מדינת ישראל נמצאת באחת התקופות הכלכליות הגרועות בתולדותיה. בחודשים ינואר-ספטמבר נמדד גירעון של 102.4 מיליארד שקל, לעומת גירעון של 31.1 מיליארד שקל בתקופה המקבילה אשתקד. מספר העסקים הקורסים מאמיר מיום ליום. בשים לב לכך שאין באופק תקציב ותוכנית מסודרת של משרד האוצר ליציאה מהמשבר החריף אליו נקלע המשק, ספק אם מצב העסקים עומד להשתפר.
אחת הדרכים לטיפול במצבם הקשה של העסקים הייתה פתיחת קרן להלוואות בערבות מדינה. הקרן הראשונה שנפתחה נועדה לעסקים שאינם נמצאים בסיכון גבוה. בחודש יוני נפתחה קרן נוספת בערבות מדינה עבור עסקים בסיכון גבוה שחוו הפסד של 50% לפחות. לקרן הזו הקצתה המדינה, כך לפי פרסומים, 4 מיליארד שקל ועד אמצע ספטמבר אושרו הלוואות בהיקף של 300 מיליון שקל בלבד פחות מ-10% מהמוקצה..
גורמים במשרד האוצר טוענים כי הבנקים, המופקדים על מתן ההלוואות הללו בפועל, מקשיחים את התנאים ומסרבים באופן שרירותי לאשר הלוואות לעסקים בסיכון. האומנם ה"אשמה" היא בבנקים?
יש לזכור כי לא המדינה היא זו שמקצה את הכספים בפועל אלא הבנקים ממקורותיהם, והמדינה אמורה לערוב לאותן הלוואות. אלא שבמסגרת קרן ההלוואות לעסקים בסיכון גבוה, המדינה נאותה לערוב ל-60% בלבד מסכומי ההלוואות. בכך מבקשת המדינה לגלגל אל הבנקים לא פחות מ-40% מהסיכון שמקבלי הלוואות אלה לא יחזירו אותן. סיכון בהיקף של מיליארדי שקלים.
למעשה, המדינה מנסה לקדם מטרה לאומית על גבם של גופים עסקיים, אשר אמורים לפעול על פי קריטריונים מסחריים ולהימנע מנטילת סיכונים בלתי סבירים. הכספים שהבנקים יכולים להלוות הם למעשה כספי המפקידים ושאר מקורותיהם הכספיים של הבנקים, והבנקים מחוייבים לנהוג בזהירות ובאחריות בכל הקשור בכספים אלה. על הבנקים אף מוטל פיקוח והם כפופים להוראות רגולטוריות בכל הקשור בהעמדת אשראי ובהבטחת השבתו.
אם המדינה מעוניינת שעסקים בסיכון גבוה ולווים הנחשבים, על פי הקריטריונים המקובלים, "לווים בקשיים", יקבלו הלוואות שיאפשרו להם לשרוד ולהיחלץ מהבוץ אליו נקלעו בשל המשבר, היא יכולה לעשות הרבה יותר, כפי שכבר עשתה בעבר. ניקח לדוגמה את גל העלייה העצום ממדינות חבר העמים לשעבר בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשהמדינה נדרשה להתמודד עם קליטה של כמעט מיליון עולים ולסייע להם בפתרונות מגורים. אריאל שרון המנוח, שהיה שר הבינוי והשיכון, יזם מתן ערבויות מדינה לבנקים בשיעור של כ-95% להלוואות לבניה למגורים, במיליארדי שקלים רבים, דבר שעודד מאד את הבנייה שעמדה אז על כ-100 אלף התחלות בנייה בשנה. הערבות ניתנה כאמור בשיעור של 95%, כשאף לא היה מדובר בלווים בעייתיים דווקא, אלא בקבלנים וביזמי בניה, וכל שהתבקש מהבנקים הוא הקלה בדרישות ההון העצמי של הלווה. מצבה הכלכלי של המדינה אותה עת לא היה טוב ממצבה של ישראל היום, להיפך - מדובר בשנים לאחר האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ, שפגעו קשות במשק. הדבר לא הפריע למדינה להבין שיש לה אחריות כלפי אזרחיה ולפעול בהתאם.
נסיונה הנוכחי של המדינה לגלגל מעליה אל גופים עסקיים לא פחות מ- 40% מהסיכון העצום של מתן הלוואות ללווים בקשיים, לא רק שאינו ראוי, אלא אף יחבל בהשגת המטרה המבוקשת. אם המדינה באמת מעוניינת לקדם מטרות לאומיות חיוניות - שתתכבד ותיטול על עצמה את האחריות לכך, על דרך מתן ערבות מלאה או כמעט מלאה להלוואות אלה, ולא תנסה לגלגל את הסיכון לאחרים.
הכותב שותף במשרד עוה"ד ב. לוינבוק ושות' המתמחה בליטיגציה אזרחית-מסחרית ובדיני בנקאות.