בתקופה האחרונה אנו חשופים לתיאורים וסרטונים מזעזעים של התעללות מטפלות בפעוטות. החומרים הקשים שפורסמו מעלים שוב ושוב את שאלת הפיקוח כפתרון העיקרי להתמודדות עם תופעה מחרידה זו. אך זהו חלק מצומצם מהפתרון.
חוק הפיקוח שעבר בכנסת חשוב, אולם אין בכוחו להביא לשינוי המיוחל. כמו כן, יישומו נתקל בקשיים. כוח האדם שאמור לפקח על המסגרות החינוכיות בגילאי לידה עד שלוש מצומצם ואיתו גם היכולת לבקר במסגרות, לוודא קיומה של הדרכה ולקדם תהליכים.
מחקרים מלמדים כי תנאי עבודתה של המחנכת קשורים ליכולתה לספק מענים פיזיים ורגשיים טובים, כשהחשוב ביותר הוא היחס בין מספר הילדים למחנכות וגודל הקבוצה. בספרות המקצועית מומלצת תקינה בעלת יחס של שלושה תינוקות למחנך/ת בגודל קבוצה של שישה תינוקות עד גיל שנתיים וארבעה פעוטות בגודל קבוצה של עד עשרה פעוטות מגיל שנתיים. סטנדרט ההפעלה של מרבית המסגרות בישראל רחוק מאוד מכך.
מטפלת ישראלית, האחראית בדרך כלל על 6 תינוקות ועד ל-11 פעוטות בגילאי שנתיים, תתקשה להעניק לכל אחד ואחת את המענה הפיזי והרגשי המותאם בזמן שבו הוא נחוץ, גם אם תהיה אשת מקצוע נפלאה, המסוגלת לקרוא את איתותי הילדים, להגיב באמפתיה ולהבין את הנחוץ בכל רגע נתון.
לנתון הבעייתי של סטנדרט התקינה מצטרפים מעמד מקצועי נמוך והיעדר הכשרה מקצועית הולמת כדרישות סף לקבלה לתפקיד. כך, נוצר מצב בו כמעט כל אחת יכולה להתקבל לעבודה כמחנכת לגיל הינקות. העובדה שהמדינה אינה דורשת ומתקצבת גננות מקצועיות כמחנכות מובילות בטווח גיל זה ותנאי השכר הנמוכים, מרחיקים נשות מקצוע משכילות מהשתלבות בתחום.
עבודה בגילאי הינקות דורשת ידע מקצועי נרחב, יכולות אמפתיה והבנה התפתחותית ופדגוגית מעמיקה, לצורך מתן מענה טיפולי וחינוכי מותאם. לשם כך, המחנכת זקוקה להכשרה מקיפה בהרבה מזו הנדרשת מטעם המדינה ולליווי הדרכתי מקצועי המספק תמיכה ומענה לסוגיות העולות במהלך העבודה. בהשוואה, במדינות רבות באירופה נדרש תואר ראשון בגיל הרך מכל העובדות עם תינוקות ופעוטות ובחלקן נדרשת המובילה להיות גננת בעלת תואר שני. בנוסף, קיים ליווי הדרכתי נרחב ותנאי העבודה טובים בהרבה מאלו הקיימים בארץ.
בתנאי העבודה בישראל, רבות מהמחנכות חוות תסכול. הן מנסות לעשות כמיטב יכולתן במסגרת תנאי העבודה הקשים, אך אינן יכולות להעניק לילדינו את מה שבאמת היו רוצות לתת. בנוסף, מעמדן ותדמיתן בחברה נשחקים עוד יותר עם כל אירוע אלימות כלפי תינוקות ופעוטות. כמובן שיש להוקיע מכל וכל את מקרי האלימות! הם צריכים להיות מטופלים בצורה נחרצת ובענישה מחמירה, כולל של אלו ששמרו על קשר שתיקה. עם זאת, חשוב מאוד לזכור כי מדובר במקרים קיצוניים שאינם מלמדים על הנעשה במרבית המסגרות החינוכיות. במרביתן, עובדות מטפלות-מחנכות שאוהבות את הילדים, דואגות להם ומשתדלות לטפחם.
על אף התקדמות הפיקוח על המסגרות, עדיין לא נראית באופק כוונה של קובעי המדיניות לערוך שינוי משמעותי בהקצאה הציבורית לגילאי הינקות. בכדי להביא לשינוי חייבת המדינה "להכניס את היד לכיס" . ללא ההקצאה הנדרשת, לא יבוא שינוי.
הצורך באחריות המדינה לרווחת אזרחיה הפעוטים מחוזקת גם ע"י מחקרי מוח, המוכיחים כי גילאי לידה עד שלוש הינם קריטיים להמשך ההתפתחות במהלך החיים. כמו כן, ידוע כי השקעה בגילאים אלו חוסכת כספים המושקעים בהמשך לצמצום פערים, טיפול בקשיים התפתחותיים, בעבריינות ועוד.
המצב יכול וצריך להיראות אחרת. המכללות להוראה נדרשות להכשיר את הגננות גם לעבודה בגילאי הינקות. כוח העבודה הנחוץ מצוי. כעת, נדרשת הקצאה ציבורית שתאפשר את שילובו בעבודה. אני מאמינה שבכוחה של ישראל לחולל שינוי, תפישתי ויישומי. תפקידם של קובעי המדיניות לערוך שינוי משמעותי בתקצוב הציבורי לגילאי הינקות.
לחץ ציבורי הוא הדרך המתאימה ליצירת שינוי לשם קבלת חינוך איכותי מינקות, שיביא גם להפחתת אירועי אלימות כנגד פעוטות במסגרות חינוכיות. יש לדרוש מימון ציבורי שיספק חינוך איכותי מינקות, תקינה שתאפשר למחנכות לספק מענה לצרכי הילדים, מסלולי הכשרה אקדמיים למחנכות גילאי הינקות, שכר הולם, הדרכה מקצועית משמעותית ופיקוח. זה מגיע לילדים שלנו, זה מגיע גם למחנכות שלהם.
מיה אבינערי היא ראש החוג לגיל הרך באקדמית גורדון לחינוך
רינת אסטרייכר שיזף היא מרצה ומדריכה פדגוגית לגילאי לידה-שלוש באקדמית גורדון לחינוך