הסאגה המוזרה שלפנינו מתרחשת ב-2019, אז מתבקש נהג לעצור בצד הדרך לבדיקת מסמכים שגרתית. הקשה קצרה במסוף המשטרתי מגלה כי לרכב אין טסט למעלה משנה. חוברת נוסחי האישום של משטרת ישראל קובעת כי מדובר בעבירה שמחייבת זימון למשפט. בשלב זה, מבקש השוטר מהנהג את פרטיו המזהים של הנהג, וזה, בלי להתבלבל, מוסר לו את מספר תעודת הזהות של חברו הטוב, שבמקרה גם מחזיק באותו שם פרטי. השוטר, שלא טורח לעשות את המינימום הנדרש ולהצליב בין התמונה שמופיעה במסוף המשטרתי לבין פרצופו של הנהג, ממלא את הדו"ח שכולל הזמנה לדין ומשחרר את הנהג לדרכו.
כעבור ימים ספורים, רגשות האשם התחילו לקנן בנפשו של הבחור שלא הצליח למצוא מנוחה מאז שסיבך את חברו בעבירה שכלל לא ביצע. הוא הגיע מיוזמתו לתחנת המשטרה, שפך את ליבו בפני החוקר ושיתף אותו בפרטי המקרה. השוטר עיכב את הבחור, שנשלח בהחלטת קצין למעצר בית, על מנת שיחשוב טוב טוב על התנהגותו הפסולה.
כל בר דעת יכול להבין כי בנקודה זו על ציר הזמן, נדרש היה מהמשטרה לעשות פעולה פשוטה: לעדכן את מחלקת התביעות כי כתב האישום הוגש נגד אזרח תמים ויש לבטלו לאלתר, אך מסיבה שאינה ברורה הדבר לא נעשה ותוך כשבוע מרגע מתן הדו"ח התקיים דיון בבית המשפט לתעבורה, בהיעדרו של הנאשם, שבסופו נגזר על החבר החף מפשע לשלם קנס בגובה של 1,500 שקלים יחד עם עונש של פסילה על תנאי.
הבחור המסכן, שהורשע על לא עוול בכפו, הגיש בקשה לביטול פסק הדין, באמצעות בא כוחו, עורך הדין דוד אריכא, מומחה לדיני תעבורה, במסגרתה הוא טען כי כלל לא קיבל את הזימון לדיון וחמור אף יותר - שאדם אחר התחזה לו במועד ביצוע העבירה והוא כלל לא הבעלים של הרכב.
אלא שבמקום שהמשטרה תודה בטעותה ותביא לסוף הסאגה, היא התנגדה לבקשה לביטול פס"ד בטענה כי לא צורף תצהיר של בעל הרכב. להזכירכם, הרכב איננו שייך לנאשם ומטבע הדברים אין לו כל דרך לדעת למי הוא שייך. בנוסף, טענה המשטרה כי הנהג זוהה ע"י השוטר בשטח באמצעות תמונה שמופיעה במסוף.
נוכח התעקשותה, הגיש עו"ד אריכא בקשה לקבלת חומרי החקירה, לרבות פרטי הרכב וכו', אך המשטרה מיאנה להעבירם. נדרשו עוד מספר חודשים ולא מעט משאבי זמן שהקדיש העו"ד על מנת להביא את המשטרה לבצע את הפעולה המתבקשת - להורות כי היא חוזרת בה מכתב האישום.
לאור ההתנהלות הרשלנית, נקט בא כוחו של הנאשם במהלך בו פנה לבית המשפט בבקשה כי יחייב את המשטרה לפצות את לקוחו בגין העוול שגרמה לו. לכאורה, היה עליה להודות באשמה ולהסכים לתשלום סכום כלשהוא לפיצוי אך היא המשיכה להתעקש כי לא נפל דופי בפעולותיה.
כן, מדובר ברצף של פעולות תמוהות. כך גם חשבה השופטת אטילא (אטליא) וישקין מבית המשפט לתעבורה מחוז מרכז, שדנה בתיק וכתבה בהחלטה: "יש לקבוע כי יחידת החקירות התרשלה בכך שסמוך לווידויו של המתחזה, לא טרחה להודיע מיידית ללשכת התביעות את זהותו של העבריין אשר ביצע העבירה לכאורה ולא הביאה מיידת לסגירת התיק".
השופטת וישקין דחתה את טענת המשטרה על פיה ביטול האישום נעשה בהזדמנות הראשונה, וכי היא סבורה שהשלב בו בוטל כתב האישום פועל לחבותה של המשטרה שפעלה "באופן בלתי סביר ובהיעדר קומוניקציה בין החקירות לבין התביעה".
לדברי עו"ד דוד אריכא, "אין ספק שמדובר באירוע חריג שיש בו ללמדנו שזיהוי על פי מסוף ותמונה איננו מקים חזקה של זיהוי ודאי, כולי תקווה שמשטרת ישראל שעושה בד"כ עבודתה נאמנה תחדד נהליה ותפיק לקחים על מנת שמקרים מסוג אלו לא ישנו. בנוסף, אין בסכום שנפסק כדי לשקף את מלוא הנזקים שנגרמו למרשי ובקרוב תוגש תביעת נזיקין כנגד המשטרה".
וכך כמעט ובאה לידי סיום הסאגה המיותרת, בה המשטרה חויבה לשלם פיצויים. ומהכיס של מי הם ישולמו? מהכיס של כל משלמי המיסים. על פי הדו"ח השנתי של משטרת ישראל, היא שילמה בשנת 2019 סך של 12,609,096 שקלים בשל תביעות ואירועים אחרים.