לא משאירים אף חייל בודד. לתרומות המרכז לחיילים בודדים ללא עורף משפחתי היכנסו ועזרו
ישי סייג נולד למשפחה חוזרת בתשובה, "משפחה מאוד חרדית" כהגדרתו, המתגוררת באור עקיבא. מעליו היו ארבעה אחים גדולים, וכמוהם גם הוא החל ללמוד תלמוד תורה ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבה גדולה בירושלים.
בגיל 17, סייג החליט שהוא רוצה לשנות כיוון: "תהליך היציאה מהישיבה היה ארוך. אני בן אדם סקרן והבנתי שיש הרבה אפשרויות בחוץ, ובישיבה לא אוכל לממש את הפוטנציאל שלי" הוא נזכר. "בישיבה אוסרים על הכל, אפילו לעמוד בצפירה ביום השואה. כשיוצאים משם רואים אנשים יפים מבלים ורוצים להיות חלק. צברתי מספיק ביטחון כדי לפתח עצמאות משלי ועזבתי".
תחילה, ישי לא סיפר כלל להוריו שעזב את הישיבה. הוא היה ממשיך להגיע אליהם בחליפה השחורה של הישיבה, ובינתיים, נדד מבית לבית בניסיון להחזיק מעמד: "יצאתי משם רגע לפני תקופת השידוכים וגיליתי עד כמה הפער ביני לבין העולם שבחוץ עצום. בהתחלה חייתי בתחושה שכבר פספסתי את הרכבת ושאצטרך לחזור לישיבה".
בתור בחור ישיבה, עמדה בפניו אפשרות לדחות את השירות הצבאי ולהצהיר שהוא חרדי ולא להתגייס, אלא שלפתע החל לקבל מצה"ל מכתבים בהם נאמר לו כי הישיבה כבר לא מעבירה את האישורים לגביו ולכן עליו להחליט - להתגייס או להצהיר שהוא חרדי ולחזור לאורח החיים שעזב. "בהתחלה נבהלתי ואמרתי שאני לא רוצה להתגייס כי בישיבה מלמדים שהצבא מסית נגד הדת ומקלקל אותך".
בניסיונו להימנע מהשירות הצבאי, ישי נכנס לגוגל והחל לחפש "איך מתחמקים מהצבא". הוא נתקל בכל מיני הצעות, ודרך קישור מסוים הגיע לציקי אוד, מקים המרכז על שם מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים. "בפעם הראשונה שהגעתי אליו, הייתי בטוח שהוא יעזור לי לצאת מהצבא, אבל זה לא מה שהיה. התחלנו להיפגש במשרד שלו בירושלים, שם טיפל בחיילים בודדים עולים, הרבה לפני שהתוכנית עבור חיילים חסרי עורף משפחתי הוקמה".
לא משאירים אף חייל בודד. לתרומות המרכז לחיילים בודדים ללא עורף משפחתי היכנסו ועזרו
במהלך השיחות ביניהם, ציקי אמר לישי שיוכל לעזור לו אם אכן ברצונו לדלג על שירות צבאי, אבל גם הסביר לו את היתרונות שהצבא יכול להעניק לו. "הוא אמר שהגיוס יצמצם את הפערים החברתיים העצומים שהיו לי וזה נגע בי. הבנתי שהוא רוצה בטובתי. הוא עזר לי להוריד חומות של שנים והרגשתי שהוא האיש היחיד שאכפת לו מהאושר שלי ושאני יכול לסמוך עליו. אחרי כמה מפגשים החלטתי שאני הולך להתגייס".
בשלב זה, ישי כבר לא יכל להסתיר ממשפחתו את השינויים בחייו והדבר יצר נתק. הוא עזב את הבית והפך לחייל בודד: "עברתי לתל אביב והכל קרה מהר. הייתי כבר כמעט בן 21 וכשהגעתי ללשכת הגיוס, ראיתי שכולם עם ההורים שלהם וחשתי בדידות. לפתע ראיתי את ציקי ועוד אנשים מהעמותה ובמקום 2-3 בני משפחה, ליוו אותי 10 אנשים. זה היה מדהים".
את רוב השירות הצבאי שלו העביר ישי בחיל הלוגיסטיקה, כאחראי מזון באיו"ש, בעודו מתגורר לבד. "לחייל בודד מאוד קשה להתמודד עם הבירוקרטיה של הצבא כי אם יש קשר עם אחד ההורים או האחים, אתה לא מקבל את המעמד הזה. לשמחתי קיבלתי עזרה בהשגת הזכויות שלי, שרוב החיילים הבודדים לא זוכים לה".
לאחר השחרור החל להשלים בגרויות ולייצר לעצמו עוד מעגלים חברתיים. "הבנתי שאני צריך להשלים פערים. הייתי בחור בן 24 שלא יודע את לוח הכפל". הוא עשה קורס בשיווק ואסטרטגיה ובשנה הבאה מתכנן ללמוד מנהל עסקים ויזמות בבינתחומי. אחרי שקיבל כלים החל לעסוק בשיווק העמותה בהתנדבות. "אחרי קורס השיווק רציתי גם לעסוק בזה. ניגשתי למנהלת התוכנית בעמותה והיא מיד פתחה לי את הדלת ואפילו עזרה לי עם מלגה. עכשיו אני עובד עבור העמותה על פרויקט מורכב וזה הולך לא רע בכלל".
אי שם בתחילת דרכו העצמאית, כאשר הכיר לראשונה את העמותה, ישי זוכר שהיה בה מספר קטן של חיילים בודדים. היום הוא כבר רואה מאות צעירים לפני גיוס, חיילים בשירות וחיילים משוחררים שזוכים לתמיכה - "משהו שלא דמיינתי שיהיה". "כל חייל בודד צריך לדעת שיש לו בית חם בעמותה. כשיצאתי מהישיבה, הייתי דתי מדי עבור החילונים וחילוני מדי עבור הדתיים. לא היה לי מקום להשתייך אליו וזה העיק עליי, עד שמצאתי את העמותה וגיליתי אנשים במצב דומה. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש".
לא משאירים אף חייל בודד. לתרומות המרכז לחיילים בודדים ללא עורף משפחתי היכנסו ועזרו