עקרות בית, נשים החותמות על הסכם ממון דרקוני או כאלה שהתחתנו בגלל שהבעל המיועד עשיר וחיפשו ביטחון כלכלי, עונות על הפרופיל של "נשים מוכות בפוטנציה". לאישה העומדת בזכות עצמה קל יותר לקום ולעזוב. היא יודעת ש"ביום שאחרי" היא לא תרעב ללחם.
נשים המזניחות את התפתחותן המקצועית והאישית ומתמקדות במרחב הביתי, משלמות בסופו של יום מחיר כבד והן קורבן קלאסי וקל לאלימות בכלל ואלימות כלכלית בפרט. קשה להן לקום וללכת. אין להן אופק.
אותן נשים מעדיפות לשלם את מחיר "ספיגת האלימות" מאשר את המחיר של חיים בדוחק כלכלי. הן מקריבות את עצמן ואת האושר שלהן. רק מקצתן מודעות לכך שהן חיות בצורה מעוותת ומאמינות בכך שאין דרך חיים אחרת. החיים במדינת ישראל יקרים וקשה להחזיק בית וילדים לבד ממשכורת ממוצעת, על אחת כמה וכמה בתקופת הקורונה. בסופו של יום, השיקול שמקבל את המשקל הכבד ביותר, מצד נשים שחיות תחת טרור כלכלי, "מה המחיר הכלכלי שאני וילדיי נשלם?"
אלימות כלכלית מקורה בתפיסה מעוותת, בדרך כלל מצד הבעל. היא יכולה להתקיים בבית עשיר ובבית עני כאחד. כשגבר אלים, הוא אלים בלי קשר לכמות המשאבים הכלכליים שברשות המשפחה.
לעיתים קרובות, "בעל המאה" בבית הוא גם "בעל הדעה". גבר שמרוויח יותר מאשתו בצורה משמעותית, יכול לטעות ולחשוב ש'מגיע לו' לקבוע את אופן ההתנהלות הכלכלית בבית. בזכות ה"כישרון שלו" כביכול, 'משפחתו' חיה ברמת חיים גבוהה. שוכח אותו גבר שהשקט שהוא מקבל בזכות אשתו במרחב הביתי, העובדה שהיא יוצאת מהעבודה באמצע היום כדי לטפל בילד חולה, העובדה שיש אוכל חם וכביסה נקייה בבית - היא זו המאפשרת לו לפתח את עצמו ולמצות את פוטנציאל ההשתכרות שלו.
לעיתים קרובות, נשים אינן מודעות לכך שהן חוות אלימות. הן לא יודעות שאפשר וצריך אחרת. הן אינן מאמינות שמגיע להן יותר מזה. הביטחון העצמי שלהן נרמס אט אט והן מוצאות עצמן במעגל שקשה להן לצאת ממנו.
הכתובת, נשים יקרות, תמיד על הקיר. לפעמים היא כתובה בצד, בקטן ובוחרים להתעלם ממנה ולפעמים היא כתובה בגדול.
אחד הסממנים המבשרים רעות הוא הסכם ממון דרקוני. מהסוג "שלי שלי ושלך שלך", בלי שום הכרה במחיר הכבד שאישה משלמת על מימוש האימהות ועל התמקדות במרחב הביתי.
אחד המקרים הקשים ביותר של אלימות כלכלית בהם טיפלתי היה של זוג בשנות ה-30 המוקדמות לחייהם. האישה הרוויחה לא פחות מהבעל ולעיתים אף יותר. עובדה זו לא מנעה ממנו להגביל את תדירות הבילויים של אשתו מחוץ לבית, מתוך פחד שהיא תבזבז כסף במהלך הבילוי. הבעל לא הסתיר את מניעיו והצדיק אותם בכך שהוא עושה זאת למטרה טובה "למען העתיד הכלכלי שלנו כמשפחה". היא נאלצה להבטיח לו שגם אם כולן מסביב יזמינו לאכול, היא תסתפק בקפה לכל היותר. הוא נהג לחקור ולעקוב אחרי חיובי האשראי שלה בקביעות וכן סירב לעבור ולהתגורר איתה בשכירות מחוץ לבית הוריו. היא הייתה צריכה לתת לו דין וחשבון על כל חיוב ויזה שנראה היה לו "לא הכרחי". לכל דיון ולכל פגישה היא הגיעה עם אותם זוג מכנסיים וחולצה. לא היה לה יותר מזה בארון.
היא לא חוותה את עצמה כקורבן לאלימות כלכלית. היא ראתה בבעלה כאחראי ושקול, כמי שמציל אותה מ"בזבזנותה". רק ברבות השנים, כשהתבגרה, התגבשה אצלה ההבנה שהיא קורבן לאלימות כלכלית.
במקרה אחר, לפני שנה נכנסה אליי למשרד בחורה יפהפייה בשנות ה-40 לחייה. היא מספרת לי בקור רוח על המכות שהיא סופגת מבעלה ועל המתנות היקרות שקיבלה כפיצוי על האלימות שספגה. כשקראתי לה, בטבעיות משהו כמו "אישה מוכה", היא הסתכלה עליי בעיניים המומות. אני תוהה האם היא חוותה אלימות מצד הוריה, הייתה עדה לגילויי אלימות מצד אביה כלפי אימה, ובכל זאת היא המשיכה לעמוד באותו מקום, עד שאותו גבר אלים החליט להחליף אותה ב'מודל' אחר.
השינוי מתחיל בנו. בבחירת בן הזוג. בשיקולים לבחירת בן זוג. אם את בוחרת בבן זוג לפי כמות הכסף שברשותו, אל תתפלאי אם אח"כ הוא מחזיק אותך בנישואין דרך "הכסף" שהוא מרוויח.
מניסיוני כעורכת דין שטיפלה במאות תיקים בהן סבלו נשים מאלימות כלכלית, כרעיה וכאמא קרייריסטית, אני מאמינה ש"הישועה" מקורה בחינוך מגיל צעיר מאד. אחד המשפטים ששגורים אצלי בבית ובפרט ככל שהדבר נוגע לבתי, הוא "אם אין אני לי, מי לי"- אל תהיי תלויה באף אחד. אל תחכי לאף אחד שיושיע אותך. קומי תעשי בעצמך. כך שגם אם חלילה תפלי קורבן לאלימות, לא יישאר שיקול אחר מלבד האושר האישי שלך, זכותך וזכותם של ילדיך לחיות בבית בריא שבו מתנהגים בכבוד כלפי אישה.
הכותבת היא עורכת דין דקלה סומך קרם, מומחית בדיני משפחה ובעלת משרד עורכי הדין סומך קרם.