מהשוואת החודשים ינואר-אוגוסט 2020 לתקופה המקבילה בשנת 2019, עולה כי נרשמה עלייה של כ-45% במספר הבקשות לפתיחת הליכי חדלות פירעון. בהינתן שבשלב זה בנקים אינם ממהרים לנקוט הליכים נגד חייבים, ובנקים למשכנתאות מאפשרים לחייבים תקופות גרייס של אי פירעון הלוואות משכנתא (תקופה העומדת להסתיים בקרוב), יובן שהנתונים הללו הם רק המבוא לסערה המתקרבת. ואכן, סיגל יעקבי, הממונה על הליכי חדלות פירעון במשרד המשפטים, צוטטה כמי שאמרה שתחזית של 60,000 בקשות לפשיטת רגל בשנה היא תחזית אימים שעלולה להתממש.
כל אירוע חדלות פירעון בודד כזה מותיר נפגעים בצד הדרך: אירועי חדלות פירעון הם אירוע טראומטי לנושים מוחלשים. ספקים וצרכנים, יחידים וחברות, שאינם מובטחים ואינם מתוחכמים, אשר לא זכו לגבות את חובם, עלולים להיקלע בעצמם לסחרור פיננסי עקב חובות שלא ישולמו להם. קשה לדמיין את עצמת גלי ההדף של עשרות אלפי מקרים כאלה.
מגפת הקורונה היא אירוע עצום ממדים, ואין זה מקרה שהיא הביאה את הממסד הן זה הממלכתי הן זה העסקי, למחשבות ומעשים במגמה לסייע למתקשים לעמוד בהתחייבויותיהם. מאז פרוץ המגפה בישראל, ולמרות כל הבלבול, הקשיים, חוסר האונים וחוסר הוודאות באופני הטיפול בסוגיות הכלכליות והמשפטיות, ניתן להצביע על לא מעט ניסיונות סיוע ברמה הממלכתית והממסדית, כמו הקלות בתשלומי משכנתאות מצד בנקים, הלוואות בערבות מדינה, הצעות לתיקוני חקיקה ועוד; כמו גם על רוח של סולידריות חברתית העולה מארגונים ויחידים העושים אף הם על מנת לתרום את חלקם.
כמו בכל אירוע עצום ממדים, שאזרחי המדינה אינם נושאים באחריות לו, יש לחשוב על דרך הולמת אשר בה הציבור הרחב יישא בחלק מנזקם של אותם נושים מוחלשים, כך שגם באירועי חדלות פירעון קשים, הם יקבלו מינימום מסוים, ולא ייצאו כשידם על ראשם. רבים מאלה שייצאו וידם על ראשם יגיעו לפשיטת רגל בעצמם, ורבים מאלה המגיעים לחדלות פירעון יגיעו לבסוף לפת לחם, וממילא יהפכו לנטל על הקופה הציבורית. יש מקום לחשוב כיצד להקדים תרופה למכה.
כידוע, המצב הרגיל בתיקי חדלות פירעון הוא שהנושים המובטחים זוכים ברוב הקופה, ואילו לנושים הכלליים, שאינם בעלי בטחונות ושעבודים, נותרים פירורים אם בכלל. במצב הקיים יש מקום לקבוע, ולו כהוראת שעה, שמינימום מסוים יובטח על ידי הקופה הציבורית גם לנושים הקטנים והלא מובטחים.
גם אם הרעיון נשמע רדיקלי ברגע הראשון, הנה כלל כזה ממש כבר קיים במשפטנו לגבי נושים מסוג מסוים, וכולנו מקבלים אותו כמובן מאליו: עובדים של חברה שהתפרקה יקבלו את שכרם (במגבלות מסוימות) מן המוסד לביטוח לאומי, גם אם קופת הנשייה ריקה לחלוטין. הדין קובע, ועל הכול מקובל הדבר ללא עוררין, שהציבור צריך לשאת באובדן שנגרם לקבוצת נושים מסוימת של חברה שקרסה. מדוע יש להגביל כלל זה לעובדים בלבד? האם יש הצדקה אמתית להיטיב עם עובדים שסיפקו לפירמה כוח עבודה ולא קיבלו את משכורתם, אך למנוע הטבה זו יותר מספקים, אשר סיפקו חומרי גלם לפירמה שהתפרקה? אם יש אבחנה מוצדקת בין העובדים לבין נושים אחרים, כי אז יתכן שמוצדק להגביל את תמיכת הקופה הציבורית (המוסד לביטוח לאומי או כל קרן אחרת) רק לעובדים. אך באין הצדקה כזו, יש להרחיב את ההגנה הסוציאלית המינימלית ולהעניק אותה גם לנושים אחרים.
האם יש אבחנה צודקת כזו? הצדקה אפשרית אחת לאבחנה בין עובדים לנושים אחרים היא, שהעובד עובד במקום אחד, ופרנסתו תלויה בעסק שהתמוטט, בעוד שלעומתו הספק מספק מתוצרתו או שירותיו ללקוחות רבים, ואינו צפוי לקריסה. תשובה זו אינה מספקת. היא מושתתת על הנחה עובדתית שגויה. יש לא מעט ספקים שכל פרנסתם תלויה בצרכן מרכזי אחד, ועסקם יתמוטט עם קריסת אותו צרכן. הצדקה אפשרית אחרת היא, שיש עניין לתמרץ עובדים שלא ינטשו חברה בקשיים, אלא יגלו נאמנות וימשיכו לעבוד בשעת משבר תוך בטחון ששכרם מובטח. גם תשובה זו אינה משכנעת. שיקול זה קיים גם ביחס לספקים, וגם לגביהם קיים הצורך לתמרץ אותם שלא יעזבו את הספינה כשהגלים סוערים. הצדקה אפשרית שלישית לאפלייתם לטובה של עובדים על פני נושים אחרים נעוצה בשיקול התמריץ השלילי: ידיעה ex-ante של נושה על קיומה של קרן לאומית שתבוא לעזרתו עלולה לתמרץ אותו ליטול סיכון מופרז על סמך קיומו של ביטוח. שיקול זה אינו חל על עובדים. לגביהם אין חשש שיגדילו את הנשיה שלהם בחברה בהסתמך על קיומה של הקרן. אלא שגם טעם זה אינו משכנע: אין אנו מדברים על קרן שתכסה את נזקי הנושה שהפסיד את כל כספו, ואף לא חלק ניכר מן ההפסד, אלא על פיצוי מינימלי, מוגבל בתקרות, שנועד רק למנוע קטסטרופה של קריסות נוספות כתוצאה מ"גלי ההדף" של קריסת החייב. כאשר הפיצוי המובטח הוא מינימלי, הוא אינו מפתה ליטול סיכונים ואיננו השקעה "מוצלחת". הוא רק מניח את הדעת שתימנענה פשיטות רגל נוספות.
במישור הקונספטואלי ניתן לטעון שמי שהתקשר עם החייב, עשה כך לנוכח היקף הסיכונים הצפוי לו, ביודעו שאיננו נושה מובטח, וציפיותיו לא נפגעו. גם תשובה זו לוקה בחסר. ראשית, היא אינה פותרת את הבעיה, אלא רק מסבירה מדוע מוצדק לתת לנושה המוחלש לקרוס בלי להושיט לו יד מסייעת. שנית, טיעון זה מניח שנושים יכולים לבחון (ואכן בוחנים למעשה) את סיכוני האשראי הגלומים בהתקשרות שלהם, בשעה שלאמיתו של דבר זהו המצב רק ביחס לחלק קטן מן הנושים.
נראה לי שבאין הצדקה להפליה בין העובדים לנושים האחרים, ראוי להרחיב את ההגנה הסוציאלית המינימלית ולהעניק אותה גם לנושים לא מובטחים אחרים. יישום הפתרון של הבטחת בטחון סוציאלי יוכל להיות בנוי על קרן לאומית, אשר תבטיח מינימום מסוים לנושים לא מובטחים. מקורותיה של קרן כזו יכולים להיות מקורות הידועים כמפזרי נזק טובים (כגון קופת המדינה וכגון נושים מובטחים, שיפרישו אחוז קטן מנשייתם בכל תיק לאותה קרן).
באשר לחלוקת הכספים לניזוקים ניתן לחשוב על דרכי חלוקה שונות. כך למשל, ניתן לעלות על הדעת חלוקה לפי מידת הנזקקות של הנושה לקבל את חובו. יש הבדל דרמטי בין נושים שמבחינתם אי-גביית חוב תביא אותם-עצמם לפשיטת רגל, לעומת נושים שלאי-קבלת חובם תהא השפעה מזערית על מצבם. בחינה קונקרטית כזו עלולה ליצור קושי של עלות ההתדיינויות, ולכן יש לפתח נוסחת חלוקה קשיחה וידועה מראש. ניתן למשל להעלות על הדעת שיטה אשר לוקחת בחשבון נתונים מדוחות המס של הנושה כמדד לקביעת חלקו של אותו נושה בחלוקה. ככל שמצבו של הנושה לפי אותו מדד יהיה טוב יותר, כך יקטן חלקו בחלוקה. שיטה מעין זו כבר קיימת בחקיקה הישראלית, גם אם בהיפוך, ובתחום שונה לחלוטין. זהו "חוק באדר-עופר", הקובע את חלוקת עודפי הקולות לצורך חלוקת המושבים בכנסת, באופן המעדיף את המפלגות הגדולות על פני המפלגות הקטנות .
הקמת קרן לאומית לצדק חלוקתי תוכל למנוע אינספור ארועי פירוק חברות ופשיטות רגל של יחידים. תועלתה תהיה לא רק חברתית, כי אם גם כלכלית, כי הרבה ממי אשר מגיעים לחדלות פרעון יגיעו לבסוף לפת לחם, וממילא יהפכו לנטל על הקופה הציבורית.
עו"ד פיני יניב הוא שותף במשרד עורכי הדין מיתר