תקופת הקורונה הביאה לפתחנו אתגרים רבים. אחד מאתגרים אלו מצוי בקשר שלנו אל מקום העבודה. עובדים רבים תופסים את מקום העבודה, בעידודם של המנהלים שלהם, כמקום אשר בו מתקיימים יחסים משפחתיים וחמים. משום כך הופתעו עובדים אלה לגלות כי מקום העבודה שלהם הוציא אותם לחל"ת או שפיטר אותם, הרי בני המשפחה האמיתיים שלנו, ההורים שלנו, או האחים שלנו לא מוציאים אותנו לחל"ת וגם לא מפטרים אותנו. למעשה קונפליקט זה אינו זר לעולם העבודה, הוא מתרחש גם בימים רגילים, הקורונה רק הקצינה אותו בשל המספר הגדול של העובדים שהוצאו לחל"ת או פוטרו.
המקור לצמיחת התרבות הארגונית שיצרה את התחושה שמקום העבודה הוא סוג של משפחה החלה בשנות השבעים של המאה העשרים בארצות הברית ומשם התפשטה לרחבי העולם ובין היתר גם לישראל. למעשה באותה תקופה עולם העבודה הארגוני בארצות הברית היה במשבר משום שמחקרים רבים הצביעו על כך שהעובדים האמריקאים אינם מרוצים ממקום עבודתם, וגם העלאה משמעותית בשכרם איננה משפרת את תחושה זו. מחקרים אלו אשר הראו שהעובדים אינם מעוניינים רק בתגמולים כספיים אלא גם בתחושה שהם חשובים ומשמעותיים למקום העבודה, הביאו למהפכה ביחס של ארגונים ברחבי העולם אל העובדים שלהם. החל משנות השבעים זו פעלו הארגונים על מנת לגרום לעובד לחוש שהוא מזדהה עם הארגון והופך להיות חלק מ"משפחת הארגון".
למעשה, עם היחלשותה של תחושת הקהילתיות בעולם המערבי בעשורים האחרונים הפכה קבוצות העובדים בתוך הארגונים להיות הקהילות החדשות שנתנו משמעות ושייכות לאנשים רבים. על מנת להגיע לתחושת הזדהות ומשפחתיות זו של העובדים פעלו הארגונים באופן שדומה לפעולות וההתנהגויות של המשפחות והקהילות הרגילות. כך למשל ארגונים רבים החלו לחגוג את ימי ההולדת של העובדים, העניקו לעובדיהם מתנות לחגים, תלו את תמונות העובדים המצטיינים על קירותיהם, הוציאו את העובדים לטיולים, להופעות ולימי גיבוש, יצרו פינות ישיבה נוחות אשר מדמות סלונים משפחתיים ובנו מטבחים אשר בהם העובדים יכולים לאכול "כמו בבית בחיק משפחתם".
לתרבות ארגונית משפחתית זו יש יתרונות רבים. היא שיפרה בצורה משמעותית את החוויה היומיומית של עובדים רבים אשר התחילו להרגיש כי מקום העבודה איננו רק המקום בו הם עושים את מלאכתם אלא גם מקום שאליו הם מרגישים הזדהות וקרבה, וגם המקום בו הם מהווים חלק מקהילה אשר דואגת, מעניקה תמיכה במקרה הצורך ומטפחת את חבריה. גם מבחינת הארגון קיימים יתרונות רבים לתרבות הארגונית הזו. עובדים אשר מזדהים באופן עמוק עם מטרות החברה התגלו כעובדים טובים ויעילים יותר, עובדים אלה מוכנים לעבוד במסירות שעות רבות עבור הארגון משום שהם מרגישים הרבה יותר מחויבים לא רק לארגון ולמטרותיו אלא גם לקהילת העובדים שאליה הם מחוברים.
אולם בשנים האחרונים צצו מחקרים גם אשר הראו כי לתרבות ארגונית זו של העבודה כמקום משפחה יש גם השפעות שליליות. אחד מן המחקרים האלו של החוקרת האמריקאית ארלי הוקשילד הצביע על כך שהפיכת הארגון למשפחה גורמת לכך שהמשפחה הופכת למקום עבודה. במילים אחרות, ההנאה שחשים עובדים רבים במקום העבודה והקרבה שלהם לעובדים בארגון שלהם, גורמים לעובדים אלו פעמים רבות להעדיף ולהישאר במקום העבודה שעות ארוכות תוך קיצור הזמן שבו הם מבלים עם התא המשפחתי שלהם. למעשה בגלל שהעובדים מבלים שעות רבות יותר עם הקולגות שלהם במקום העבודה הם מרגישים לעיתים קרובות חברות וקרבה גדולים יותר לקולגות מאשר לבני זוגם ולילדיהם (מספר השעות הממוצע בשבוע שעובד בעולם המערבי משקיע הינו כ-45 שעות).
בו זמנית, הקטנת מספר השעות שבהם נמצאים העובדים בבית גורם לכך שעבור זוגות רבים הופך הבית, בשל המטלות הרבות שיש בו, למקום עבודה אשר בו עליהם להספיק כמה שיותר מטלות בזמנם הקצר. דבר זה מביא באופן מעגלי לכך שעובדים רבים מעדיפים "לבלות" את זמנם בעבודה. הוקשילד מצאה במחקרה שלמרות שרוב העובדים מצהירים כי הדבר המשמעותי ביותר בחייהם היא משפחתם וכי הם היו שמחים לבלות יותר שעות עם משפחתם, בפועל כאשר ניתנת להם האפשרות לבחור בין בילוי זמנם בעבודה או בקרב המשפחה, ללא קשר ללחץ ממקום העבודה או האיום בפיטורים, רבים מהם עדיין בוחרים במקום העבודה. בישראל הביא ההיפוך הזה בין בית ועבודה לפני כשנתיים לקמפיין של כלי תקשורת שונים אשר עודד את חברי המשפחה לאכול ביחד ארוחת ערב על מנת להתמודד עם האובדן של המשפחתיות בעידן זה.
אין פלא, אם כן, כי עובדים אשר מוצאים לחל"ת או מפוטרים ממקום עבודתם הן ב"תקופות רגילות" והן בזמן הקורונה חווים תחושות של אכזבה ובמקרים רבים אף מרגישים מרומים. עובדים אלו תפסו את מקום עבודתם כסוג של משפחה ולכן גם חשו ביטחון כי "משפחתם" תשמור עליהם, ובייחוד בזמני משבר כגון הקורונה. מעבר לכך עזיבת מקום העבודה עבורם איננה רק עזיבה של המקום שבו עבדת אלא היפרדות מן האנשים שאתה תופס אותם כקהילה, המקום שבו צברת זכרונות משמעותיים ושאליו אתה מרגיש שייך. מחקרים אלו קוראים כיום ליצור הפרדה ברורה יותר בין מקום העבודה לבין המשפחה.
ד"ר גיא אבטובול הוא מרצה בכיר וראש התכנית לתואר ראשון בביה"ס למדעי ההתנהגות, המכללה למינהל.