כשמינה (השם המלא שמור במערכת), מורה בתיכון בצפון הארץ, שמה לב לתנועות חריגות בכרטיס האשראי, היא ניגשה לבנק וניסתה לברר פרטים. "הפקידה אמרה לי 'אם את לא מזהה את ההזמנה, יכול להיות שזה אחד הילדים. מהניסיון שלי, בגיל ההתבגרות הם בודקים גבולות'. שללתי את זה בתוקף ומיד הלכתי להגיש תלונה במשטרה".
רק חודשיים אחר כך, כשהחיובים המוזרים לא פסקו והמשטרה לא ממש הצליחה לסייע, היא החליטה לבחון לעומק את ההשערה של פקידת הבנק. "התחלתי לראות כל מיני סימנים מחשידים בהתנהגות של הבן האמצעי שלי", היא מספרת. "משהו בטונים שלו הרגיש לי מוזר, גם לא אהבתי את החברים שהוא הסתובב איתם. אנחנו משפחה נורמטיבית ביישוב מבוסס, לא עשירים אבל גם לא עניים, מיינסטרימיים בהתנהגות. בעלי רואה חשבון, אני מורה מוכרת ביישוב, הבן הגדול שלי התנדב בסיירת צנחנים. משפחה נורמלית, או לפחות ככה חשבתי".
ואז מה קרה?
"האמת שזה היה לגמרי במקרה. יום אחד חזרתי מוקדם הביתה וראיתי אותו בבית, למרות שהוא אמור היה להיות בבית הספר. הוא גמגם, אבל די מהר הבנתי שכבר תקופה ארוכה שהוא לא הולך לבית הספר - הוא רק יוצא מהבית, מחכה שנצא לעבודה, עושה סיבוב פרסה וחוזר הביתה, לישון או השד יודע מה. הלכתי לבית הספר ודרשתי לדעת למה אף אחד לא חשב ליידע אותי שהבן שלי לא מגיע ללימודים. הם חשבו שאני היסטרית, אם כי מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד רגועה, אבל במקרה הזה משהו בבטן גרם לי לדאוג יותר מהרגיל.
"מהרגע שנחשף הבלוף של הלימודים, זה היה רק עניין של זמן עד שגיליתי את שוק חיי: הוא משתמש בסמים. הוא טען שזה רק גראס וש'כולם לוקחים', אבל בהמשך, כשהוא הגיע לגמילה, הוא הודה שזה היה הרבה יותר מגראס. מה לא היה שם, השם ישמור. אז גם התבררו ממדי הגניבה שלו מאיתנו - יותר ממאה אלף שקלים הוא גנב מאיתנו על מנת לממן את הסמים שלו - וכל מיני תאונות שהוא עשה בהשפעת הסמים ולא ידענו".
ואז הבנתם שחייבים לקחת אותו לגמילה?
"כן. זה לא היה פשוט, כי הוא לא שיתף פעולה. לקחתי אותו לפסיכיאטר מאוד יקר, שכל חודש שילמתי לו 8,000 שקל, אבל זה היה שווה את זה, כי בכל בוקר הייתה לנו מלחמת עולם מול הילד, והפסיכיאטר תמיד היה בתמונה. הילד התנגד לכל דבר - מצחצוח שיניים ועד להליכה לבית ספר. המטרה העליונה שלנו הייתה להכניס אותו למוסד גמילה, וגם כשכבר הכנסנו אותו הוא ברח לאילת. רק אחרי יומיים איתרנו אותו והחזרנו אותו חזרה. הדבר שעמד לי כל הזמן מול העיניים היה שעוד מעט הילד שלי בן 18 ואז הוא באופרה אחרת לגמרי. לא תהיה לי שליטה עליו, והוא עלול לדפוק לו את החיים. כל עוד הוא בחזקתי, אני יכולה לכפות עליו טיפול ולכן זה היה מרוץ נגד השעון".
הטיפולים והאשפוזים עלו להורים כ-300 אלף שקלים, מה שגרם לבור כלכלי עוד יותר עמוק ממה שדמיינו. "זה נכון שאנחנו לא עניים, אבל הגניבה, יחד עם הוצאות הטיפול והשיקום האדירות, ויחד עם נזקים פיזיים שהוא גרם למכונית שבה נהג כשהיה מסטול, והדוחות שקיבל על ימין ועל שמאל - ככל הנראה בהשפעת הסמים - פשוט מוטטו אותנו".
ההורים, שלא יכלו לעמוד בתשלומים האלה, ומנגד לא יכלו להישאר אדישים אל מול הבראת הבן - עמדו בצומת, נואשים ומבולבלים, כאשר הריביות הצטברו וגרמו לחובות של 700 אלף שקלים.
"מקרה נדיר מאוד"
החדשות הטובות הן שהיום, בגיל 18 וחודשיים, בנה של מינה נמצא במקום אחר לגמרי. "הוא עומד לסיים את הליך השיקום. הוא נגמל לגמרי מסמים והוא מתכנן לשמש מדריך לבני נוער שלא יידרדרו לתהום שהוא נפל אליה", היא מספרת. "הצבא אמנם ויתר על שירותיו בגלל ההסתבכות שלו עם הסמים, אבל לפחות הוא עדיין חי, צלול, ומבין את הטעות שעשה. במפגש האחרון של הקבוצה שלו הוא אמר בדמעות שהוא מתחייב לעשות הכול כדי להחזיר טובה להורים שלו שלא נשברו, ולהחזיר להם כל שקל ששמו כדי למנוע את ההתרסקות שלו".
ובינתיים אתם התרסקתם כלכלית.
"כן, כל המצב הזה גרר חובות עתק, שהלכו וגדלו כתוצאה מריביות, עד שהגיעו נושים לבית ואיימו לקחת מאיתנו את הבית. חוב של 700 אלף שקלים זה לא משהו שאנחנו רגילים אליו, זה מפחיד כשנושים דופקים על דלת הבית ומאיימים שתכף נישאר בלי קורת גג. הלכנו למשרד עורכי דין והם אמרו לנו שננתק מגע מהנושים ונתעלם מכל הדרישות שלהם לתשלום, כאילו נטמון את הראש בחול, והם כבר יטפלו בכל. מתברר שהגישה הזו רק סיבכה אותנו עוד יותר. באיזשהו שלב הבנתי שאנחנו חייבים להחליף עורכי דין, וההחלטה הזו הצילה את הבית שלנו. הגענו למשרד רוז הופמן והם פעלו מיד לעצור את ההידרדרות".
בתהליך פשרה, החליט לאחרונה בית המשפט כי הסכום שתחזיר המשפחה יהיה מופחת באופן מהותי מהחוב הראשוני. "המקרה של מינה נדיר מאוד", מספר עו"ד צביקה הופמן שטיפל בתיק. "מדובר בבני זוג נורמטיביים שעובדים במקומות מכובדים והתנהלו בצורה כלכלית טובה לאורך השנים, הכי רחוק מהתדמית של פושט רגל. אלא שהחיים הובילו את המשפחה הזו למשבר כלכלי בגלל המשבר עם הבן".
אז מה עשיתם?
"קודם כל עצרנו את ההליכים המשפטיים, העיקולים וההגבלות. אחר כך הגענו להסכמות שהלקוחה תחזיר סכום נמוך, ובעוד שלוש שנים כל הסיפור הזה יהיה מאחוריהם".
מינה, אם היית יכולה לחזור לאחור מה היית משנה?
"קודם כל לא הייתי מקשיבה לאף אחד שאומר שאני היסטרית, והייתי פועלת הרבה לפני כן. בעניינים האלה הטיימינג הוא הכול. אם יום אחד אעשה הרצאה על איך שהצלתי את החיים של הבן שלי, אני אגיד להורים: כל יום שאתם לא בודקים מה קורה עם הילד שלכם, זה יום שהוא עלול ליפול לתהום. אחרי שנופלים בצניחה חופשית מאוד קשה להרים חזרה לפסים".
אם היית מדברת עכשיו עם שר החינוך מה היית אומרת לו?
"שימנה לאלתר מדריכים שיהוו גשר בין בית הספר להורים. שידריכו אותם מה לעשות אם הילד מגלה סימני התמכרות, מה לעשות אם הוא גונב, אם הוא משקר. בית ספר חייב להיות בתמונה עד גיל 18. הוא לא יכול להסתפק בהעברת החומר ולהתעלם מכל השאר, כי תלמיד זה לא רק לקוח, זה נשמה, וחייבים לשמור עליה מכל משמר".