בשבוע האחרון, לאור הפרסומים על הגעת חיסוני הקורונה לישראל, החל להתעורר שיח מקצועי וציבורי סוער בשאלת חובת חיסון - כן או לא.
כדי שהחיסון לקורונה יהיה יעיל ברמת המאקרו וניתן יהיה לראות שינוי בשטח, יש צורך שלכל הפחות כ70% מן האוכלוסייה יקבלו אותו. לכן, שר הבריאות יולי אדלשטיין פנה לייעוץ משפטי על מנת לבחון אפשרות לחקיקת "חוק חיסון קורונה" שיחייב את כל אזרחי ישראל להתחסן. במסגרת החוק, המדינה תאפשר קבלת פיצוי כספי למי שייפגע כתוצאה מקבלת החיסון. מטרת החקיקה הינה הבעת עמדה ברורה הן מבחינה בריאותית והן מבחינה נורמטיבית ביחס לחשיבות ההתחסנות וזאת בשל החששות הנובעים מהליכי הפיתוח המואצים של תרכיבי החיסון.
בניגוד לעמדת שר הבריאות, בהסתדרות הרופאים הישראלית מתנגדים לחקיקת החוק שכן לטענתם החיסון חשוב, אך חוק חיסון חובה עומד בניגוד לאתיקה של הרופאים בישראל. בהסתדרות הרופאים מתנגדים לחיסון בכפייה, אך תומכים במתן תמריצים למתחסנים. לשם הדוגמה, בארה"ב מתקיים כיום דיון בהצעת תמריץ של 1,500 דולר לכל מתחסן.
ביסוד סוגיית החיסונים מתקיים דיון אודות המתח שבין הגנה על זכויות הפרט לבין שמירה על טובת הציבור ובריאותו. מתח שנובע מהחשש כי במצבים מסוימים החלטתו של הפרט הבודד עלולה להשפיע לשלילה על הקבוצה שבה הוא חי, כמו למשל במקומות העבודה ובתי הספר, תוך יצירה או הגברה של סיכון שלום הציבור ובריאותו.
לאור הדיון שהוצג לעיל עולה השאלה האם ניתן באופן עקרוני להטיל סנקציות על מי שאינם מתחסנים או אפילו לכפות אותם להתחסן?
בבג"ץ 7245/10 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה, הוגשה עתירה כנגד חוקיות תיקון מס' 113 לחוק הביטוח הלאומי שקובע כי במידה וילד אינו מקבל חיסון בהתאם לתוכנית החיסונים של משרד הבריאות - תופחת קצבת הילדים לאותו הילד בסכומים גבוהים. בבג"צ הנ"ל בית המשפט התיר את הפחתת הקצבאות, אולם מתוך פסק הדין עולה כי ספק גדול האם סנקציות חמורות יותר (כגון ביטול מוחלט של הקִצבה או קנס משמעותי) היו מתקבלות על ידו. החוק המדובר בוטל במשך השנים.
בסעיף 20 (2) לפקודת בריאות העם, 1940. ניתן לראות כי סמכות לחסן בכפייה ממש קיימת בחוק רק במצבי חירום של התפרצות מגֵפה. מכאן המקור החוקי לחקיקת "חוק חיסון קורונה". על אף העוגן החוקי שהוצג לעיל טוענים מתנגדי "חוק חיסון קורונה" כי חקיקת חוק זה מהווה פגיעה בזכויות הפרט ופגיעה באוטונומיה שמשמעותה שלילת האפשרות לבחור.
"זכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותי, ולפעול בהתאם לבחירות אלה... מזכות זו משתמע, בין השאר, כי לכל אדם חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו... אין לבצע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם אם לא ניתנה לכך הסכמתו המודעת..." (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל)
עיקרון הפגיעה באוטונומיה מעוגן בחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996, חוק שמגן על זכותו של אדם לקבל את ההחלטות שנוגעות לטיפול הרפואי בו בהתאם לבחירותיו, רצונותיו, אמונותיו והשקפותיו. בכלל זאת, גם הזכות לבחור האם להתחסן אם לאו.
עניין החיסון לקורונה הינו ייחודי וישנו קל וחומר, שכן בניגוד לטיפולים מוכרים אשר יעילותם ובטיחותם מוכחת וידועה - החששות מפני חיסון הקורונה הינם מוצדקים. זאת, מכיוון שחלק מהחברות שמפתחות את החיסון עושות שימוש בטכנולוגיות חדשניות שטרם נוסו בעבר וטרם ברורות ההשלכות וההשפעות כתוצאה מהתחסנות לאורך זמן. מכאן שגם מבחינה משפטית וגם מבחינה אתית קשה יהיה להצדיק חובת חיסון, בייחוד כזו שסנקציה עונשית בצידה.
חשש נוסף בחקיקת "חוק חיסון קורונה" הוא העצמת תופעת מתנגדי החיסונים. תופעת ההתנגדות לחיסונים אינה ייחודית לישראל ובוודאי שאינה ייחודית לסוגיית הקורונה. במשך עשרות שנים אנשים פרטיים ו/או קבוצות וזרמים בחברה התנגדו לחיסונים בעוצמות שונות (לפעמים רק לסוג מסוים של חיסון) ומטעמים מגוונים ובהם: נימוקים אידיאולוגיים, תיאולוגיים, חוסר אמון בממסד או כפי שהכרנו, חוסר אמון ביעילות החיסונים.
במדינת ישראל שיעור כיסוי חיסוני שגרה הוא מהגבוהים בעולם. המציאות מלמדת כי נכון להיום, ולמרות שיש בישראל קבוצות מוגדרות שמתנגדות לחיסונים, רוב הציבור מתחסן ומחסן את ילדיו בחיסוני השגרה המומלצים על ידי משרד הבריאות ללא כפייה. חקיקת "חוק חיסון קורונה" עלולה לעורר התנגדות ואנטגוניזם, וליצור אפקט שלילי והפוך מזה אשר החוק מתיימר להשיג.
שיעור התחסנות גבוה לא יושג באמצעות חקיקה וכפייה אלא באמצעות כלים של הסברה והנגשה, הן ברכיב המימון (על ידי המדינה) והן בהיבט הנגישות הפיזית של החיסון, כך שיינתן בקלות לכלל האוכלוסייה. יעילות החוק מוטלת בספק, על כן יש למצות דרכים אחרות מגבילות פחות מאשר חקיקה.
הכותבת היא עורכת דין ורוקחת העוסקת בתביעות בגין רשלנות רפואית