לא משאירים אף חייל בודד. לתרומות המרכז לחיילים בודדים ללא עורף משפחתי היכנסו ועזרו
אומרים ש"הצבא צועד על קיבתו", אבל מה עושים החיילים הבודדים כשהם לא על מדים או בשנים שאחרי השחרור?
עוז כהן, חבר בוועד המייעץ לחיילים בודדים חסרי עורף משפחתי במרכז על שם מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים ומוביל צוות ארוחות בעמותה באזור המרכז, הגיע למשדר המיוחד של העמותה באולפן וואלה! NEWS והסביר: "הפעילות שאנחנו עוסקים בה היא הבסיס, כי בלי האוכל אי אפשר להתקיים. בארוחת שישי הראשונה שיצא לי להיות בה בעמותה גיליתי שבנוסף לרעב למזון, לחיילים הבודדים גם רעב לקהילה ומשפחה, להיות ביחד. אז אנחנו נותנים מענה לשני הצרכים האלו. מתחילת הקורונה חילקנו כמויות של אוכל מבושל ביתי ובממוצע בכל שבוע 150 חבילות מזון ו-400 תווי קניית מוצרים.
עוז מעיד שהקורונה אכן הפכה את המציאות של החיילים הבודדים למורכבת אף יותר ואלפים מהם זקוקים לסיוע כיום מסיבה פשוטה: "רבים מהם משובצים בתפקידים עורפיים, כדי שיוכלו לעבוד בזמן השירות. אבל בגלל הקורונה לחלקם אין עכשיו עבודה ואת החופשות מהצבא הם מעבירים בבית. ההוצאות נשארות, אבל הכסף לא נכנס והצורך במוצרי מזון ומוצרים נלווים גדל. בנוסף, פעם יכולנו לפנות לעזרה לקהילות שונות כמו בתי ספר ורשויות, אבל בגלל המצב, הם לא יכולים להכין לנו דברים ביתיים ואנחנו צריכים לרכוש את המוצרים בעצמנו כשאי אפשר לעשות את האיסוף הזה".
"כל מי שפעיל בעמותה נתקל בחוויה המפוקפקת הזו של טלפון מחייל שאומר לו 'אני רעב, אתם יכולים לעזור לי?'" מוסיף עוז. "בשונה מהילדים שלנו, לצעירים האלה אין את המקרר של אבא ואימא שתמיד מלא, ולכן התמיכה פחות קריטית כשהחיילים בצבא כי שם יש להם אוכל ומיטה. התמיכה חשובה במיוחד כשהם בבית".
לצדו של עוז ישב במשדר יוסף פרידמן, בן 23, משוחרר מצה"ל כשנה. הוא גדל במשפחה חרדית באזור ירושלים, עד שבגיל 18 יצא מהישיבה ויצא מהארון: "היה תהליך לא פשוט, הרבה מריבות במשפחה. התגייסתי כי זו הייתה האופציה הכי טובה לברוח מהבית. ובצבא פרחתי, הייתי מי שאני באמת".
שנה לפני שחרורו מצה"ל, הוא החל להרגיש חרדה ולחץ: "ידעתי שאצטרך לשכור דירה ולהתחיל לעבוד, אז ירדתי מתפקיד של לוחם ועברתי לבסיס פתוח. אז, דרך חבר, גם הכרתי את העמותה לראשונה. בהתחלה לא היה לי נעים לבוא לאנשים שאני לא מכיר ולבקש עזרה".
מה שינה את המצב? "אבא שלי נפטר והייתי צריך לחזור ליישוב לשבת שבעה. החברים מהילדות כבר לא היו איתי בקשר והחברים מהצבא קצת חששו לבוא ליישוב חרדי. פתאום קיבלתי טלפון מאנשים מהעמותה, שאמרו שהם בדרך ובאו לנחם אותי, עוד לפני שבאמת הכרתי אותם. אז הבנתי שזה כמו משפחה. זה הדהים אותי ואחרי זה כבר הרגשתי בנוח".
כשהשחרור התקרב עוד יותר, יוסף חווה התקף חרדה והתמוטט בבסיס. הוא פנה לרכז החיילים המשוחררים בעמותה, אבי: "הוא ישב איתי והסביר לי הכל. עזר לי למלא טפסים ולהיכנס ללימודים. הוא היה כמו אבא, הוביל אותי יד ביד בתהליך השחרור".
לא משאירים אף חייל בודד. לתרומות המרכז לחיילים בודדים ללא עורף משפחתי היכנסו ועזרו