ביום 1.1.2021 יקבל עולם המשפט בישראל "מתנה" לשנה החדשה. במועד זה ייכנסו לתוקפן תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ("התקנות החדשות"). התקנות החדשות יחולו על הליכים אזרחיים שייפתחו החל ממועד זה, אך פרקים מסוימים בהן יחולו גם על הליכים משפטיים קיימים (בהתאם לשלב שבו הם מצויים).
את הסערה המתרגשת עם מועד כניסתן לתוקף הממשמש ובא חשים היטב באוויר בעולם המשפט. לשכת עורכי הדין מקיימת השתלמויות מרוכזות ובמשרדי עורכי דין שונים (גם של הח"מ) עורכים הדרכות והשתלמויות פנימיות במטרה להיות ערוכים ליום פקודה. אפילו מאמר זה הוא חלק מאותה סערה. האם התקנות החדשות יביאו איתן את ההבטחה העומדת ביסוד התקנתן - ייעול וקיצור ההליך המשפטי - עתה לא נדע. ימים יגידו. בינתיים ניכר כי הן זורעות בעיקר בלבול בקרב אנשי המשפט, אשר התרגלו, משך שנים ארוכות, לקיים הליכים אזרחיים בדרך מסוימת, גם אם ארוכה ומסורבלת.
התקנות החדשות פותחות בפרק חדש שלא היה קיים בתקנות הישנות (תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), הוא פרק "עקרונות היסוד". מדובר בסט עקרונות שישמשו מיום התחילה של התקנות כמורה דרך בהליכים האזרחיים. עקרונות אלו ינחו את בתי המשפט בפרשנות ההסדרים שבתקנות החדשות ויבנו את שיקול דעתם.
עיון בעקרונות היסוד הכלליים אל מול ההסדרים הספציפיים שנקבעו בתקנות, מעורר מתח מוכר בשיטת המשפט, הוא המתח בין כללים לסטנדרטים. כללים הם נורמות "סגורות", המאפשרים למי שפועלים על פיהם לדעת מה נדרש מהם וכיצד יכריע בית המשפט כאשר עניין מסוים יובא בפניו ובהתאם לכוון את התנהגותם. סטנדרטים לעומת זאת, הן נורמות "פתוחות" שבתי המשפט יוצקים אליהן תוכן בפסקי הדין, אך הן לא מספקות מידע קונקרטי על האופן שבו על הפרט לנהוג (דוגמא לנורמות כאלה הן הסבירות, המידתיות והחובה לנהוג בתום לב).
עקרון היסוד הראשון הקבוע בתקנה 1 לתקנות הוא מטרות התקנות. עם מטרות אלה נמנות המטרות הבאות: "ליצור ודאות דיונית" ו"למנוע שרירותיות". כדי להשיג מטרות אלה, על פניו נדרש סט של כללים נוקשים וברורים שייקבעו איך על בעלי הדין ועל בית המשפט לנהוג. דא עקא, נראה שבתקנות החדשות כלולים הסדרים ומושגי שסתום, שבתי המשפט יצטרכו למלא בתוכן בפסיקותיהם, באופן העלול להביא דווקא לתוצאה הפוכה מאשר זו שאליה פיללו התקנות (היינו יצירת ודאות ומניעת שרירותיות).
ניתן להדגים זאת באמצעות הדוגמא הבאה: במסגרת התקנות החדשות התווסף שלב הקרוי "דיון מקדמי בין בעלי הדין". מדובר בפגישה אותה מצווים בעלי הדין לקיים תוך 30 ימים מיום המצאת כתב הטענות האחרון, במטרה לנסות לצמצם את המחלוקות ולבחון אפשרות של פנייה למנגנון חלופי ליישוב הסכסוך (כגון: גישור או בוררות). התקנות החדשות קובעות (תקנה 35) כי במסגרת הדיון המקדמי "יאפשרו הצדדים עיון במסמכים הנחוצים וישיבו זה לזה על השאלות שהמענה להן נחוץ לצורך ליבון הפלוגתות וצמצום המחלוקות ביניהם תוך שהם נוהגים בשקיפות מירבית". אולם - מהם "המסמכים הנחוצים"? מהן "השאלות שהמענה עליהן נחוץ לצורך ליבון הפלוגתות"? לא ביאר מחוקק המשנה. מי שיצטרך להידרש לכך הם בתי המשפט בפסיקותיהם. האם בדרך זו נשיג את הוודאות הדיונית שביקש מחוקק המשנה להשיג באמצעות התקנות החדשות? דומה שלא.
דוגמא נוספת לאותה חוסר וודאות, ניתן למצוא בתקנה 42 לתקנות החדשות, הקובעת כי בית המשפט רשאי למחוק כתב טענות, כולו או מקצתו, אם סבר שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט. מהו "שימוש לרעה בהליכי משפט" שיחייב מחיקת כתב טענות? שוב, מחוקק המשנה לא ביאר. מי שיצטרך למלא גם מושג שסתום זה בתוכן הם בתי המשפט. האם קיבלנו "ודאות דיוניות" ומנענו שרירותיות? גם כאן, דומה שהתשובה היא שלילית.
אז האם התקנות החדשות יביאו בשורה להליכים האזרחיים או שמא צרה? זאת עתה לא נדע. ימים יגידו וגם בתי המשפט יגידו. מה שברור הוא שיישפכו עוד נהרות של דיו בסוגיה זו.
הכותבת היא שותפה במשרד מיתר עורכי דין