רואת חשבון בשנות ה-50 לחייה, שהועסקה באחת מחברות שיווק הביצים הגדולות בארץ, ביקשה במשך חצי שנה לקבל העלאה. לאחר שמעסיקיה סירבו להיענות לבקשתה, הם זימנו אותה לשימוע לפני פיטורין, שלאחריו פוטרה. שלושת הימים שחלפו מהיום בו קיבלה זימון לשימוע, יום השימוע עצמו והיום למחרת, זה שבמהלכו קיבלה מכתב פיטורין, גרמו לה לשני התקפי סינקופה - איבוד הכרה ולפגיעה נפשית.
המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה בטענה כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי לבין הפגיעה בעבודה. רואת החשבון ערערה על ההחלטה באמצעות עו"ד שילת דהן-ססי ועו"ד מלכיאל חדד ממשרד מרקמן-טומשין, תחילה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ולאחר מכן לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין מינה מומחה פסיכיאטרי שיבדוק את התובעת. לאחר היוועצות עם המומחה, קיבלה נשיאת בית הדין את התביעה ואף פסקה הוצאות לחובת המוסד לביטוח לאומי.
מפסק הדין עולה כי רואת החשבון הועסקה משך כחמש שנים בחברה, וחצי שנה לפני שפוטרה ביקשה העלאה בשכר מהמעסיק. המעסיק דחה את בקשתה וכעבור חצי שנה הגישה בקשה נוספת. העובדת טענה כי היא נפגעה ונעלבה מתגובת המעסיק נוכח עבודתה הקשה, האינטנסיבית והמסורה לאורך שנים רבות, לטענתה, אך לנוכח היחסים ביניהם, הבינה בעקבות השימוע שהפיטורים הפכו לממשיים. במהלך השימוע המעסיק טען כי היא הגיעה "לתקרת הזכוכית שלה וכי היא אינה נותנת 100 אחוז מעצמה". בפרוטוקול השימוע נכתב כי רואת החשבון ביקשה העלאה חצי שנה קודם לכן וסורבה ולכן ישנו פער ציפיות גדול בין הצדדים.
המומחה פרופ' מירצה סגל קבע כי מצבה הנפשי של התובעת הוחמר בעקבות הסכסוך בעבודה והתקפי איבוד ההכרה. לדבריו, בעקבות הזימון לשימוע וישיבת השימוע, החמיר מצבה הנפשי והתייחס לשני אירועים אלה כמצבים מסוכנים מאוד. המוסד לביטוח לאומי טען כי לא נרשמו אירועים חריגים בעבודתה של התובעת, וכי לכל היותר מדובר במתח מתמשך. כמו כן, טען המוסד כי השפעת סכסוך העבודה פחותה יחסית למצבה הנפשי לפני האירועים הנ"ל, ולכן אין להכיר במצבה הנפשי כפגיעה בעבודה.
באי כוחה של התובעת, עו"ד שילת דהן-ססי ועו"ד מלכיאל חדד ממרקמן את טומשין, השיבו כי לא ניתן לטעון ששימוע ופיטורין אינם מהווים אירועים חריגים בעבודתה של העובדת. בנוסף, חוות דעתו של המומחה שמינה בית הדין, מספיקה כדי לקבל את התביעה כי הוכח קשר סיבתי בין ההחמרה במצבה של העובדת לבין האירועים בעבודה.
נשיאת בית הדין, השופטת הדס יהלום, קיבלה את עמדת באי כוחה של רואת החשבון ואת חוות דעתו של המומחה. זאת, תוך שהיא קובעת כי גם אם העובדת סבלה נפשית מזה תקופה ארוכה, אין חולק על כך ששלושת הימים בחודש ינואר היו אירועים משמעותיים בעבודה שהחמירו את מצבה החרדתי, ולכן ישנו קשר סיבתי בין האירועים לבין הפגיעה בעבודה. הכרה במצבה הנפשי של העובדת כפגיעה בעבודה תזכה אותה בגמלה חודשית, רטרואקטיבית מאז אותם אירועים קשים שהתרחשו במהלך שנת 2017 ולמשך כל חייה. כמו כן, השופטת פסקה כי על הביטוח הלאומי לשלם לעובדת סך של 3500 שקל עבור הוצאות ושכר טרחה.