"ההורים מעדיפים שאשמור את הכסף לעצמי כי הם קצת מתביישים לקחת מהבן שלהם, אבל מבחינתי זה הדבר הכי חשוב והכי נכון שאני יכול לעשות עם הכסף הזה. אני מאוד שלם עם ההחלטה הזאת ולא מצטער עליה אפילו לשנייה".
ט' בן ה-16.5 עובד בסניף בורגראנץ' בבאר שבע. הוא משתייך לקבוצה שבה חברים היום בני נוער רבים - כזו שהעבירה לעצמה את האחריות לכלכלת המשפחה. המצב שבו הורים רבים נשארו מחוץ למעגל העבודה הוא כל כך בלתי נסבל, עד שט', כמו רבים אחרים, קמו ועשו מעשה. אפשר להישאר בבית ולהתלונן, ואפשר גם להביא כסף כדי לשלם את החשבונות, אפילו אם בקושי קיבלת צו ראשון.
בעוד בני גילם עובדים על מנת לחסוך לטיסה\רכב או לסוני פלייסטיישן, יש בני נוער שנאלצים לעבוד כדי לעזור למשפחתם. מדובר במשפחות שמצבן הכלכלי גם כך היה בכי רע, ובעקבות המשבר רק הידרדר. משפחות אלה נאלצות לסמוך יותר ויותר גם על ההכנסה הנוספת שמגיעה מבני הנוער, שיוצאים לעבוד ולעזור בכלכלת הבית.
מצד אחד, זו ברכה. במיוחד בימים כאלה יש לקושש שקל לשקל. מצד שני, האם זה המצב שאליו חשבו הוריו של ט' שיגיעו, שחלק מכלכלת הבית ייפול על בנם? "כן, הם התביישו", הוא אומר, "אבל גם היו גאים. לי זה לא משנה - צריכים אותי אז אני עוזר, בראיה לאחור אני בטוח שזאת הייתה ההחלטה הנכונה. מאז ומתמיד אני עובד ועוזר בבית. המצב לא כל כך טוב, ולכן היה לי ברור שזה מה שאני צריך לעשות".
"השפעת התפשטות ווירוס הקורונה באה לידי ביטוי בכלכלה והגיעה גם לפתחם של ההורים", מסבירה יהודית אוליבר, מדריכת הורים במכון אדלר, "מקום העבודה שלו צמצם פעילות והוציא עובדים לחל"ת, מקום העבודה שלה הפחית את שעות העבודה וההכנסה נפגעה. ממתינים ומצפים, תכף זה יעבור, עוד מעט ונחזור לשגרה, לבני הזוג יש יכולת לספוג ולהכיל את השינוי בכלכלת המשפחה. ככל שהזמן חולף ונראה כי אין קץ או אופק לסיום המשבר, נדרשת למשפחה הכנסה נוספת. הנער המתבגר רואה את הוריו, רואה את הקושי, רואה את הכאב, רואה את ההשפעה על המשפחה ומחליט לפעול. הוא יוצא לעבוד בעבודות בהן יכולים בני נוער לעבוד ואת משכורתו הוא מביא הביתה".
אלמנט הבושה לא נפקד ממשפחות רבות. "הרי זה התפקיד שלנו - ההורים, עלינו לפרנס את הילדים שלנו", ממשיכה אוליבר, "לוקחים את הכסף מהמתבגר ומשלמים את חשבון המים, ומתביישים. לוקחים את הכסף מהמתבגר ועורכים קניות מזון, ומתביישים. הרי הם ההורים ותפקידם לדאוג לרווחתם של ילדיהם ופתאום המתבגר נכנס לטריטוריה שלהם. ואיך זה מרגיש? וכמה זה קשה, ואיך מציבים גבול למתבגר שאנחנו כעת תלויים בכספו? ואיך מהווים משענת למתבגר כאשר הוא המשענת שלנו? ואיך זה נראה כלפי עצמנו וכלפי הסביבה?"
גם מ' עובד בבורגראנץ' ומתגורר באזור הדרום. הוא בן 16 בסך הכול, ובשנה האחרונה היה עד לבעיות הכלכליות בבית. הוא לא התלבט אפילו לרגע אחד לפני שהחליט לתת כתף.
מ' מספר שבעבודה לא יודעים לאן הכסף הולך: "החלטתי לא לשתף אותם. מה זה משנה להם בעצם? אני עובד כמו כולם ומקבל משכורת כמו כולם, מה שאני עושה עם המשכורת שלי אחר כך זה ענייני בלבד".
מ' מעיד על עצמו שהוא מרגיש שהתבגר בשנה האחרונה: "כיום אני יכול להרשות לעצמי דברים שלא יכולתי להרשות לעצמי בעבר. עכשיו אני יכול להיות יותר עצמאי והרבה פחות תלוי בהורים". ויש לו גם מסר: למשפחות ובני נוער במצב דומה לזה שלו: "לא לשקוע במרה שחורה. זה המצב, הוא קשה, אבל צריך להתרגל. אני מאמין בלב שלם שבסוף הכול יעבור ויגיעו ימים טובים יותר".
לט' דווקא לא מפריע לשתף: "בעבודה יודעים על המצב בבית והאחמ"ש מנסה לעזור לי עם המשמרות", הוא אומר, "קיבלתי שיעור חשוב לחיים. הרבה אנשים במדינה שלנו הסתבכו, צריך לשמור בצד כסף והכי חשוב לתת למי שאין. הכול לטובה והכול יעבור, חשוב להעביר לכל האנשים שבקשיים שהם לא לבד. הכי חשוב שהכסף שאתם מרוויחים יילך למקום טוב".
לפי מחקר של משרד הכלכלה, כ- %70 מבני הנוער העובדים מדווחים כי מכיוון שהם עובדים, הם מעריכים יותר את ערך הכסף, אחראים יותר ועצמאיים יותר ביחס לבני גילם שאינם עובדים. אפשר רק לדמיין איזה השפעה פסיכולוגית חיובית יש על בני הנוער רק מעצם המחשבה שהם הכרחיים ותורמים למשק הבית.
בדו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת, נמצא שיותר משליש (36.6% אחוזים, ליתר דיוק) מנתמכי הסיוע העידו שמאז התפרצות מגפת הקורונה, אחד או יותר מהילדים במשק הבית שלהם החסירו ימי לימוד בבית הספר כי נאלצו לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה על רקע המצב הכלכלי. מדובר בעלייה חדה בשיעור של יותר מ-32 אחוז ביחס לשנה שעברה.
"העוני הוא רב ממדי ומחייב את המשפחות הנזקקות להתמודד עם היכולת לספק את הצרכים הבסיסיים החיוניים למשפחתם בכל תחומי החיים", אומר ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון "לתת", "התפרצות הקורונה והמשבר הכלכלי, החמירו באופן משמעותי את מצבן של משפחות רבות, עקב השהות הממושכת בבית והצורך שהתגבר בהזנת המשפחה וכן עקב אבדן מקור הפרנסה, פעמים רבות בשכר מינימום, של עשרות אלפי 'עניים עובדים'.
רבות מדובר על הפערים הטכנולוגיים בין שכבות האוכלוסייה. וינטרוב מסביר שגם הפער הזה מזרז צעירים לצאת לעבוד. "המצוקה הקשה מנשוא ומלחמת ההישרדות היומיומית, גורמת לחלק מהילדים ובני הנוער לנשור ממערכת החינוך ולצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה", הוא אומר, "העובדה שחלק ניכר מנתמכי הסיוע אינם יכולים לספק לילדיהם מחשב, חיבור אינטרנט איכותי או מקום לימודים שקט בבית, מסייעת לבני נוער למשפחות נזקקות לוותר על מערכת החינוך, וכך מרחיבה את הפערים החברתיים באופן ניכר".
אז בעצם זה לא רע כל כך, לא? ילדים של אנשים מעוטי יכולת יוצאים לעבוד כדי לפרנס, התגייסות של כל המשפחה למען המטרה המשותפת. אלא שאנחנו כבר לא בשנות ה-50, ולווינטרוב ברור שהנוסחה הזאת היא לא הפיתרון:. "דווקא בעת הנוכחית, על מערכת החינוך לשמש ככלי לצמצום פערים, וזאת יש לעשות על ידי הקצאת משאבים ייעודיים ותמיכה דיפרנציאלית ביישובים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בהם אוכלוסייה רבה במצב סוציו-אקונומי נמוך".
לעתים קרובות מדובר ביותר מבן משפחה צעיר אחד. שני נערים נוספים שיצאו לעבוד הם האחים פ' ו-ש' מרחובות, שניהם עובדים בחווה המשפחתית "החווה של חווה" בחפץ חיים. האחים, בני 14 ו-17, החליטו בתחילת המשבר לתת כתף - ולא לקבל תמורה. "במשך הרבה זמן החווה הייתה סגורה ואמרנו שנוכל לעזור למשפחה. החווה הזאת היא חלק מאיתנו", אומר פ'. כשהוא נשאל איך הצליח לשלב עבודה עם לימודים, השיב: "הגענו לפה מיד אחרי בית הספר. אני לא רואה בעבודה בחווה תרומה, החווה היא משפחתית ואנחנו חלק מהמשפחה".
ומה במשפחה עצמה? שם לא הסתירו את ההתרגשות מהמחווה של צמד האחים. "ההורים שמחו והעריכו והיו ממש גאים, אמרו לנו שזה לא מובן מאליו", אומר ש', "לתרום, ולא חשוב למי, עושה בסופו של דבר הרגשה טובה על הלב. עדיף לעזור מאשר סתם לשבת בבית. אני גם יודע שהגלגל מסתובב, היום אתה עוזר ומחר מישהו יעזור לך".
"ההורים יכולים, ראשית בינם לבין עצמם, להרחיב את הפרשנות שלהם למצב", אומרת אוליבר, " להסתכל על האחריות אשר מפגין המתבגר שלהם, על היוזמה, על האמונה ביכולת שלו. להתבונן על היכולת של המתבגר שלהם לתפקד במקום העבודה באופן שמקבל את הכללים ומבצע את המצופה ממנו. כמה פעמים הורים מביעים תרעומת על כך שילדיהם אינם מבצעים את המטלות הנדרשות מהם בלימודים. והנה כעת, יש הזדמנות לראות את המתבגר שלהם נוטל יוזמה, מגלה אחריות ופועל מתוך רצון לסייע למשפחתו. ההבנה כי מדובר במצב זמני, כי המשבר הכלכלי יחלוף וכי ההורים יוכלו לשוב ולהשתכר באפן אשר יאפשר להם לפרנס את משפחתם, עשויה לסייע להם לחוות את המשבר ממקום של יכולת. שווה שההורים ימשיכו להחזיק בתפקיד ההורי, המוביל והמתווה דרך, הן עבור עצמם והן כלפי ילדיהם".
פ' וש' בחרו להסתכל על חצי הכוס המלאה לאורך כל הדרך וגם כשנשאלו מה הם שואבים מכל התקופה הזאת: "זה קשה, אבל כל אחד יכול לתרום ולעזור בדרך שלו. לכל תרומה יש משמעות גם לצד התורם וגם לצד הנתרם. כיף לדעת שאתה חלק ממשהו גדול וחשוב, כיף גדול לעזור לאנשים היקרים לנו. זה גם גיבש אותנו בתור אחים, אנחנו מאוד שמחים שעשינו את זה ומקווים שמגפה תסתיים כמה שיותר מהר".
"הדרך בה הורים יתבוננו ויפרשו את המצב בו המתבגר שלהם מסייע בפרנסת המשפחה תשפיע על החוויה שלהם ועל האופן בו המתבגר שלהם יתפוס את המצב", מסכמת אוליבר, "יש כאן אפשרות לבחור לראות את מה שהדבר הזה מאפשר ולהראות זאת למתבגר. שווה שהורים יבחרו בדרך זאת תחת להעמיס תחושות של בושה על ילדיהם וחציית הקו מהיותו ילד להיותו ילד-מבוגר. יש להורים יכולת להשפיע על מה הילד שלהם יזכור ויספר על התקופה הזאת. יש אפשרות שהוא יספר סיפור על יכולת, על התמודדות, על יוזמה ועל אמונה בעצמו.
הנטייה היא לזלזל בנוער של היום, להגיד ש"זה לא כמו פעם", לבקר בשיפוטיות את תרבות הטיקטוק והאינסטגרם ולהפליג בסיפורי "אצלנו זה לא היה ככה". לפחות מבחינת בני הנוער האלה לא היו על השולחן אופציות אחרות מלבד, כמו שאומרים הפוליטיקאים, כניסה מתחת לאלונקה (ולעשות את זה על אמת, בניגוד לאותם פוליטיקאים). עם כל התלונות על דור המסכים, אפשר להסכים שאולי בכל זאת יש תקווה לאנושות.