ברוב השפות האירופיות משתמשים במילה דומה לציון "בית הספר". לא משנה אם אנחנו דוברי אנגלית, ספרדית או גרמנית, נשתמש במילה בעלת צליל הנגזר מהמילה skholḗ ביוונית עתיקה. בעולם האסוציאציות בן זמננו זה נשמע מוזר, אבל היוונים שבמובנים רבים "המציאו" את בית הספר בחרו להשתמש במילה הזו שמשמעותה המקורית היא "פנאי" כדי לציין "בית ספר". הבחירה הזו משקפת אמונה שאדם שעומד לרשותו פנאי ירצה לנצל אותו ללמידה. בית הספר היווני הקדום היה מקדש של פנאי ופיתוח עצמי. פנאי הוא זמן העומד לרשותנו שהוא שלנו, שאין מישהו אחר שמגדיר לנו מה לעשות בו, ושאנחנו יכולים לבחור בעצמנו מה לעשות בו. אלפי השנים שחלפו מאז בית הספר של יון העתיקה הפכו אותו להפך הגמור. התרגלנו להתייחס לבית ספר כמוסד שממלא את הזמן שלנו באג'נדה של מישהו אחר ושמשאיר לנו זמן אחר מחוץ לבית הספר שהוא הזמן שלנו, ה"פנאי".
2020 ספקה לנו את האפשרות לחשוב מחדש על השינוי הזה ובכלל על המהות העמוקה של בית הספר. כ-80% מילדי העולם, 1.5 מיליארד ילדים, לא פקדו חודשים רבים את בית הספר. 1.5 מיליארד תלמידים נכנסו באחת למציאות של למידה מהבית, ללא הארגון של מרחב וזמן שבו התנהלה למידה ברוב העולם במאה השנים האחרונות. לאירועים שאנחנו חווים בימים אלה יש הרבה פנים והשלכות. מההיבט המצומצם של טכנולוגיה חינוכית, זה כנראה אירוע מכונן עד שיש מי שמציעים למנות את שנות החינוך - במונחים של לפני ואחרי הקורונה BC- Before Covid-19 /AD -after disease .
הדרמה הגדולה שמתחוללת היא קודם כל טלטלה בעולם ההרגלים. המשבר הזה כופה עלינו שינוי של הרגלים שבמידה רבה עיצבו את פני עולם החינוך: המוסכמה שלב הלמידה היא למידה קבוצתית בו זמנית, שאורך שיעור עומד על 45 דקות, שביום ממוצע אנחנו מקיימים ברצף בין חמישה לשמונה שיעורים כאלה, ושלמידה מתבצעת כאשר מבוגר מנחיל ידע לילד.
המשבר מאלץ אותנו לבחון מחדש את עולם הSchooling- ואת עולם ה-learning ומערער על הנחות יסוד שהיו כל כך מובנות מאליהן, עד שכמעט הפסקנו להבחין בהן. למידה בבית ספר בנויה על סדירויות שקשורות באופן עמוק לנוכחות הפיסית והבו-זמנית של התלמידים והמורים באותו המרחב. החל מתהליכי למידה שהורגלנו לנהל במקצבים של שיעורים המוניים פרונטליים, דרך סדירויות התנהגותיות שבנויות על קודים שקשורים למרחב - למשל איך מתנהגים בכיתה כשיש שיעור, או כשאין שיעור, איך מתנהגים במסדרון, איך מתנהגים בחצר, וכלה במערכות יחסים ודינמיקה בין אישית. בכל אלה לנוכחות הסינכרונית באותו החלל משקל עצום. בשפת המושגים שבה התרגלנו לדבר, עולם ה-Schooling מתרופף מאוד, ועולם ה learning לא מורגל בהתנהלות שמנותקת מה-schooling ומתקשה לתפקד. במשך שנים הטענה שממעיטה בערך ה-schooling קיבלה התייחסות רבה, אבל המשבר מלמד עד כמה לבית הספר תפקיד חשוב שחורג בהרבה מעצם הלמידה. כעת, התפקיד החשוב הזה צריך ללבוש צורה חדשה, צורה המותאמת למציאות חדשה. עבר מעט מאוד זמן - בין שבוע לשבועיים - שבו הבינו כל בעלי העניין במעשה החינוכי - מורים, הורים ותלמידים - שאי אפשר להעתיק את עולם הלמידה שמתחולל בין כותלי הכיתה לתוך הגריד של הזום.
מצאנו את עצמנו עומדים מול הצורך לנהל תהליך למידה במנותק מ"עריצות המרחב והזמן", חושבים איך אמור להיראות תהליך למידה הכי אפקטיבי שיכול להיות, במערומיו. במצבים כאלה כל השאלות הגדולות לובשות לבוש חדש: יצירת מוטיבציה אצל הלומדים מקבלת נפח גדול יותר, אחרת הם פשוט לא מגיעים לשיעור המקוון. הקושי לראות כל תלמיד בכיתה ולהתייחס אליו, קושי שתמיד היה קיים, מקבל פנים מוחשיות מאוד. הצורך במשוב ובדיאלוג נהיה אקוטי, וכן הלאה. הלמידה פורקה למרכיבים הכי יסודיים שלה, ואנחנו נדרשים להרכיב אותה מחדש בתנאים אחרים לגמרי. תלמידים בכל קבוצות הגיל נדרשים להתארגנות חדשה, שבה השליטה שיש להם על לוח הזמנים שלהם גדולה בהרבה ממה שהורגלו וכך בהתאם גם האחריות שהם צריכים לקחת על תהליכי הלמידה שלהם. בצד ההזדמנות שבמצב הזה, התלמידים נדרשים לפתח יכולות שהלמידה המערכתית בחלל ובזמן מוגדרים ניוונה במידה רבה. הם נדרשים, מדי יום ביומו, לעסוק באופן חד בשאלה מה הם רוצים לעשות, בטווח המידי, הבינוני והארוך.
הנטייה הטבעית שלנו בסיטואציה הזו היא לנסות להתמודד עם הבעיות העצומות שכרוכות במשבר הזה- בשיבוש של המסגרת המארגנת, בקושי לשמור על תקשורת רציפה, בניסיון לשמור על רצף של למידה, ובאתגרים הרגשיים-חברתיים.
אולם לראות את המשבר הזה רק דרך האתגרים והקשיים תהיה החמצה של הזדמנות גדולה. שינוי ההרגלים שנכפה עלינו הוא גם הזדמנות יוצאת דופן לחולל תיקון בעולם החינוך. יש היבטים מהותיים של שינוי ההרגלים הזה שהיינו רוצים לשמר: היבטים כמו האוטונומיה של התלמידים והמורים, ניהול גמיש של מרחב וזמן, חיבור טבעי לתרבות הרשת ומעורבות גבוהה יותר של הורים. הזמן לתיקון הזה הוא ממש עכשיו- אם נשכיל לעצור רגע לפני שהאינרציה והגעגוע ליציבות יחזירו אותנו למוכר, ונזקק את ההרגלים שנרצה לשנות, נוכל אולי להחזיר לבית ספר משהו מהרוח המקורית של מקדש של למידה פנאי ופיתוח עצמי.
אבי ורשבסקי הוא מנכ"ל MindCET מבית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית