בשלהי 97' נפל דבר במערכת הבנקאות הישראלית, הופרט בנק הפועלים . השליטה בבנק נרכשה על ידי משפחות דנקנר ואריסון ועל ידי קבוצת משקיעים אמריקאיים שרכשו יחד כ-45% ממניות הבנק. בניגוד לשותפיהם, משפחת דנקנר, שרכשה את המניות באמצעות תעשיות מלח, מימנה את רכישת חלקה (11.6%) ע"י הלוואה מבנק לאומי .
במחקר שערכו יובל זילברשטיין ואורלי בנטור מחברת גיזה יעוץ כלכלי עולה כי מבחינת משפחת דנקנר, ההשקעה בבנק הפועלים, רחוקה מלהיות משביעת רצון, לפחות מההיבט הכלכלי. למעשה, הדיווידנדים אותם קיבלה המשפחה על השקעתה בבנק, מכסים בקושי את תשלומי הריבית לבנק לאומי.
לדברי זילברשטיין, המניות נרכשו לפי מחיר שהיה גבוה ב-10%-5% מההון העצמי של הבנק. על פי הנתונים הכספיים בדו"חות תעשיות מלח יתרת ההלוואה (הקרן) ללאומי עמדה בסוף ספטמבר 2002 על כ-1.6 מיליארד שקל. עוד עולה מהדו"חות כי הריבית הממוצעת המשולמת על ההלוואה היא כ-5.8%, כלומר כל שנה משלמת המשפחה כ-82 מיליון שקל תשלום ריבית לבנק לאומי וב-5 שנים היא שילמה כ-410 מיליון שקל תשלומי ריבית.
בתקופה זו חלקה של המשפחה בדיווידנדים שחילק הבנק הסתכם בכ-450 מיליון שקל, כלומר הדיווידנדים כיסו רק את תשלומי הריבית. בתקופה שחלפה משפחת דנקנר כמעט שלא פרעה תשלומים על חשבון הקרן. בעוד פחות משנתיים, החברה צריכה להשיב ללאומי את כל ההלוואה. בינתיים הפועלים, בעקבות הגבלה של המפקח על הבנקים, אינו מאפשר לבנק לחלק דיווידנדים. כך שב-2002 לא חולקו דיווידנדים לבעלי המניות.
תעשיות מלח היא ציבורית וניתן לעקוב אחרי ההשקעה של משפחת דנקנר בקלות יחסית. אריסון השקעות והמשקיעים האמריקאיים של הבנק אינם מפרסמים פרטים לגבי מימון הרכישה. בכל מקרה מדובר במשפחות מבוססות שהשקעה בבנק הפועלים, גם אם אינה מוצלחת מבחינתם, לא מסכנת את יציבותם.
בניגוד לבעלים של הבנק, העובדים בפועלים דווקא צריכים להיות מרוצים. בגיזה בדקו את יחס הכיסוי, היחס בין ההכנסות התפעוליות של הבנק לבין ההוצאות התפעוליות, שהוא היחס המקובל לבדיקת היעילות של הבנק. בשנים 2001-'99 היה בנק הפועלים יעיל יותר מלאומי ודיסקונט .
ב-99' היה יחס הכיסוי בפועלים 67%, בעוד שבלאומי הוא עמד על 61% ובדיסקונט על 42%; ב-2000 היה היחס בפועלים 66%, בלאומי 54% ובדיסקונט 49%; ב-2001 היה היחס בפועלים 59%, בלאומי 53% ובדיסקונט 50%. בארה"ב, אגב, כל המערכת הבנקאית עומדת ביחס כיסוי של 71%, כלומר היא יעילה בכ-30% מממוצע היעילות בישראל. בגיזה מסבירים כי כדי להגיע לרמת היעילות בארה"ב, יש לקצץ כ-30% בהוצאות של הבנקים.
לאחרונה פיטר בנק הפועלים 900 עובדים. בבנק הפועלים טוענים כי פיצוי הפרישה הממוצע לעובד עומד על כמיליון שקל. סכום זה גבוה מהסכומים ששולמו ב-2001 בגין פרישה מרצון בלאומי ובדיסקונט שעמד על כ-800 ו-700 אלף שקל בהתאמה. בגיזה אומרים כי בהסתמך על הפרסומים בתקשורת, פיצויי הפרישה לעובדי לאומי ב-2003 יהיו כ-800 אלף שקל.
בדיקת עלות השכר הממוצע בין עובדי הבנקים מגלה כי אין הבדלים משמעותיים בין הבנקים הגדולים. מהדו"חות של הבנקים עולה כי השכר הממוצע לעובדי שלושת הבנקים הגדולים עומד על 15-14.5 אלף שקל בחודש. עם זאת מרכיב הבונוס בשכר בבנק הפועלים גבוה מזה של לאומי בשנתיים האחרונות. מרכיב הבונוס תלוי בביצועי הבנק, ולכן ההערכות הן כי בדיסקונט, עליו אין פירוט, המרכיב נמוך יותר, מכיוון שמדובר בבנק מפסיד.
עוד עולה מהמחקר כי בשנים 2001-'99 בלאומי ודיסקונט פרשו יותר עובדים בתוכניות פרישה למיניהן בהשוואה לבנק פועלים. סך הוצאות הפרישה בבנק לאומי ודיסקונט היו גדולות פי שתיים ביחס להוצאות בבנק הפועלים. בלאומי השקיעו בתוכניות הפרישה כ-509 מיליון שקל ובדיסקונט כ-370 מיליון שקל, לעומת 216 מיליון שקל בבנק הפועלים.
כדאי להיות עובד בבנק הפועלים - פחות כדאי להיות הבעלים
שלומי שפר
26.1.2003 / 8:36