בדיון שהתקיים בבג"ץ בעתירה שהגישה התאחדות המלונות, נקבע כי יש להקטין משמעותית את התשלום שייגבה מעסק שלא יפריד כנדרש פסולת למחזור. השופטת דפנה ברק ארז ציינה כי משרד הפנים לא הציג תשתית ראייתית מספקת, כאשר קבע כי בעלי עסקים שלא יקפידו על השלכת כל פסולת לפח מיועד (אריזות, סוללות וכדו') יחויבו בתשלום נוסף על פינוי של 90% מכמות הפסולת הבסיסית של העסק בידי הרשות המקומית. השופטת ציינה כי אמת המידה שקבע משרד הפנים מצטיירת לא רק כבלתי סבירה, אלא אף כשרירותית, ומוטב לקבוע שאי-הפרדה של פסולת תוביל לחיוב נוסף על פינוי של 20% בלבד מכמות הפסולת של העסק.
כבר בשנת 2013 קבע בג"ץ כי רשויות מקומיות יוכלו לגבות מבתי עסק אגרה ייעודית בגין איסוף פסולת מסחרית עודפת בנוסף לפסולת הרגילה, על פי עקרון המזהם משלם. אלא שבג"ץ התנה את יישום האגרה בקביעת קריטריונים אחידים על ידי משרד הפנים שיגדירו מה היא אותה פסולת עודפת.
בשנת 2018 קבע משרד הפנים נוסחה מעודכנת לחישוב פסולת עודפת, שלפיה מפחיתים מכמות הפסולת הכוללת שמייצר העסק את כמות הפסולת הבסיסית, שהרשות לא גובה אגרה בגין פינויה. חישוב כמות הפסולת הבסיסית מתבסס על נוסחה שלוקחת בחשבון את מספר העובדים כפול כמות הפסולת התואמת שימוש ביתי לעובד. באשר לעידוד המיחזור, קבע משרד הפנים כי עסק או מלון שלא ימחזר כראוי (כלומר ישליך בקבוקים/סוללות/אריזות לפח האשפה הרגילה) - יופחתו לו 90% מכמות הפסולת שתפונה וכל מה שמעבר לזה - יחויב בתשלום נוסף.
התאחדות המלונות עתרה לבג"ץ באמצעות עו"ד אוהד יאראק ממשרד מ. פירון ושות', בדרישה להחריג את בתי המלון מאמות המידה שקבע משרד הפנים, בטענה כי הם משלבים עסק ומגורים, משלמים ארנונה מוגדלת אשר אמורה לכסות את הוצאות פינוי פסולת, ובנוסף טענו כי ההפחתה הניכרת בכמות האשפה הבסיסית כתוצאה מאי עמידה בדרישות המחזור איננה מידתית.
בפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז (אליו הצטרפו השופטים מזוז וגרוסקופף), נקבע כי אין חולק שמספר האורחים משפיע על כמות האשפה בבתי המלון, אולם אין פסול באמות המידה שקבע משרד הפנים בעניין זה. לצד זאת, ציינה השופטת ברק ארז, כי יש להתחשב במאפיינים ספציפיים של בתי מלון מסוימים כדוגמת מלונות דירות, כאשר במקרים אלו הרשות המקומית תוכל לקבוע כללים שיתנו מענה נקודתי לעסקים בתחומה.
במוקד הדיון קיבלה ברק-ארז את טענת התאחדות המלונות, לפיה משרד הפנים לא הציג תשתית ראייתית מספקת לקביעת ההפחתה בת 90% מכמות הפסולת הבסיסית, במקרה של אי-הפרדת פסולת למחזור. אין ספק שאי-הפרדת פסולת מטילה עלויות נוספות על הרשות המקומית, הנדרשת להפריד בעצמה את הפסולת למחזור, אך כאמור - לא הוכח מדוע דווקא הפחתה של 90% נותנת מענה לכיסוי עלויות אלו. לדבריה, "ההפחתה הניכרת בכמות האשפה הבסיסית כתוצאה מאי- עמידה בדרישות המחזור היא לא מידתית ועל כן מחייבת את התערבותנו".
ברק-ארז הוסיפה כי "יש לשאוף לכך שיתקיים יחס סביר ומירבי בין המשקל שיינתן לאי-עמידה בדרישות המחזור לבין העלויות הכלכליות הנובעות ממנה". עוד ציינה "הקביעה כי שיעור המידה ההפחתה בגין מרכיב זה יעמוד על 90% מצטיירת לא רק כבלתי סבירה, אלא אף כשרירותית. שימוש במרכיב המיחזור כמעט ומרוקן מתוכן את החובה הבסיסית המוטלת על הרשות וכך לובש צביון עונשי, מבלי שניתנו לכך הצדקות מהותיות".
ברק-ארז, הגיעה למסקנה כי מוטב לקבוע שאי-הפרדה תוביל להפחתה של 20% בלבד מכמות הפסולת הבסיסית, וזאת לתקופת הביניים עד שמשרד הפנים ישלים את עבודת המטה הדרושה כדי לקבוע את השיעור הקבוע. השופט גרוסקופף הסכים עם פסק הדין של השופטת ברק ארז. השופט מזוז הסכים גם הוא, אולם ציין כי לשיטתו אין לקבוע שיעור הפחתה של 20% מכמות הפסולת הבסיסית, אלא להותיר את ההחלטה בידיהן של הרשויות המקומיות.