השעיית דונלד טראמפ מטוויטר, פייסבוק, יוטוב, ופלטפורמות אחרות בעקבות ההסתה להפיכה כנגד הרשות המחוקקת גרם לדיון נרחב אודות חופש ביטוי ועוצמתן של הרשתות הברתיות. ראשית, ועל מנת לעשות סדר בדברים, חשוב להבהיר שלא חלים על הפלטפורמות האלו כל חובה של חופש ביטוי, והתיקון הראשון של החוקה האמריקאית בטח שאינו חל על החברות פרטיות. הן אינן כיכר העיר, אלא חברות מסחריות ופרטיות שכל מטרתן היא רווח. כל תוכן, בין אם פוליטי או לא, שמתפרסם ברשתות החברתיות מתפרסם מתוך חסד, ולא מתוך זכות.
פייסבוק לא נולד מתוך איזה חזון אלטרואיסטי של חיבור האנושות והחייאת המרחב הציבורי. מטרת החברה, כמו כל חברה עסקית, היא רווח. כמה שיותר. התוכנית העסקית פשוטה. הפלטפורמות סוחרות בתשומת הלב ובמידע אישי. המחקר מלמד אותנו, ופייסבוק בעצמה מודה, שהתוכן הכי מושך, הכי מרתק, הכי ויראלי, והכי משתלם, זה תוכן קיצוני ואלים.
כבר ב- 2018 חוקרים של פייסבוק חשפו ש- 64% מהחברים בקבוצות קיצוניות הופנו לשם על ידי האלגוריתם של פייסבוק בעצמו. למה? כי זה משתלם. מאוד. בהקשר הזה אפשר להגיד שלפייסבוק יש דם על הידיים, ולא רק בארה"ב. בסרי לנקה, במיאנמר, בפיליפינים, בלוב ומדינות אחרות. במיאנמר אף תרמו לטיהור אתני ולרצח עם של הרוהינגה. לפייסבוק יש תפקיד מרכזי ברדיקליזציה פוליטית, ומה שהתרחש בגבעת הקפיטול זה דוגמה למה שקורה כאשר האינטרנט הופך לבשר ודם. ביד אחת מסיתה, וביד השנייה מספקת תשתית להתארגנות אלימה. המדיה החברתית פועלת כזרז להקצנה פוליטית, סוגרת אנשים בתיבות תהודה של תוכן, חלק מבוסס תיאוריות קונספירציה ופייק ניוז, ומאפשרת לאנשים לממש את הדחפים האפלים ביותר שלהם ואף מעודדת אותם לכך. למעשה, תמונת ראי של הליברליזם.
הציפיה לחופש ביטוי נובעת מבלבול. מבלי שנשים לב, המרחב הציבורי, אותו מרחב מדומיין של שיח חופשי, לא מצונזר, נדד מהעיתונות הכתובה, השידור הציבורי, ומקומות רבים אחרים, לרשתות החברתיות, וביתר שאת בשנה האחרונה, בעקבות הקורונה. בדרך, הוא גם איבד את ההגנות המשפטיות נגד צנזורה ובעד ביטוי חופשי. הרשתות החברתיות שמחו לארח את המרחב הכבר לא ציבורי, כל עוד התוכן תאם את המדיניות של כל פלטפורמה. חסד, לא זכות. לכן, אין כל חובה לארח את דונלד טראמפ או כל אישיות אחרת ברשתות הללו. ברגע שהמוצר הפך לרעיל, ובמקרה הזה טראמפ והסייענים שלו הם המוצר, החברה התנערה מהם כי זה איים לפגוע במוניטין של החברה עצמה. מבחינתם זו בעיה של יחסי ציבור.
אין כאן צנזורה, זדון או השתקה. בטח שמדובר בטראמפ - חדר התדרוכים בבית הלבן נמצע מרחק פסיעות ממנו, ועיתונאים ורשתות ישמחו לשדר את דבריו, מייד ובשידור ישיר לכל העולם, גם כאשר לא יהיה נשיא. השאלה כאן היא לא האם זה ראוי או לא להשעות את טראמפ מהפלטפורמות, אלא בחינת העוצמה האדירה, במיוחד בהקשר הפוליטי והחברתי, שהפלטפורמות האלו צברו, והאם רצוי שאלו יהיו המתווכים המרכזיים של ביטוי פוליטי.
הפתרון טמון ברגולציה וחקיקה - חקיקה למניעת מונופוליזציה של הפלטפורמות ושמירת פרטיות, הטלת אחריות על החברות ובעליהן לגבי התוכן המתפרסם בפלטפורמה (כמו שבניין צריך לעמוד בתקנות בניה מחמירות ונמצא תחת פיקוח), רגולציה חדשה (עם שיניים) המחייבת שקיפות לגבי האופן בו אנשים מנותבים בנבכי הרשתות, קיום מנגנונים אנושיים ואוטומטיים בתוך החברות למניעת הסללת משתמשים לקבוצות קיצוניות, מנגנונים למניעת הפצה של פייק ניוז ומניעת גורמים חיצוניים מלעשות כשלהם ברשתות, דוגמת "קיימברידג' אנליטיקה" וגורמים מדינתיים, וחובת פרסום דוחות שקיפות חצי שנתיים. הרגולציה שהוטלה באיחוד האירופי כבר הצליחה לרסן מעט את כוחן של הרשתות, אז אנחנו יודעים שזה אפשרי. חשוב לזכור - חקיקה מקומית חלה על החברות, מחייבת אותן והן יודעות גם להתאים את עצמם לדרישות החוק. רק ככה נוכל, אולי, לקבל חזרה את המרחב הציבורי ואת החירויות הנלוות אליו.
ד"ר מייק דהאן הוא מרצה במחלקות לתקשורת ומנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר, מתמחה בסוגיות של טכנולוגיה ופוליטיקה