בימים האחרונים התבשרנו על מותו המצער של חולה הקורונה משה חרזי, אשר אושפז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב. במקרה המדובר, אין מחלוקת שהחולה הלך לעולמו כתוצאה מחוסר חמצן, עקב ניתוק צינור החמצן. על פניו מדובר ברשלנות של בית החולים.
מספר ימים לאחר פרסום דבר מותו של חרזי, הופיעו ידיעות בתקשורת כי המשטרה החלה בבדיקת האירוע. כמובן שהמשטרה לא בודקת אירוע סתם, אלא כאשר יש יסוד להניח שהתקיימה עבירה - במקרה זה, מוות ברשלנות.
רשלנות, ראוי להבהיר, היא מצב חריג באופן יחסי בעולם המשפט ובמיוחד במשפט הפלילי. כלל יסוד במשפט הפלילי הוא, כי לא מעמידים לדין על מעשה שנעשה ללא "מחשבה פלילית". כלומר, מחשבה פלילית היא דבר מעשה או מחדל, שמבוצע על ידי אדם או רבים, ולצד המעשה עצמו, יש ידיעה כי המעשה שמבוצע הוא אסור. לעיתים מחשבה פלילית מלווה בכוונה, ולעיתים, באדישות או קלות דעת.
בעוד שעבירות "רגילות" דורשות מחשבה פלילית ומכווינות את הציבור להימנע מעשיית מעשים, עבירות של רשלנות, הן כאלו שמטילות חובות על הציבור ולמעשה מנסות לגרום לאנשים להתנהל בזהירות יתרה.
התוצאה של אופי העבירות הללו, היא שבעוד שבעבירות "רגילות" גבולות ביצוע העבירה הן לרוב ברורים, בעבירות רשלנות מדובר בכאוס ואי אפשר באמת לדעת, מתי האדם נמצא בתוך תחום תחולת העבירה ומתי הוא מחוצה לה.
מי שמפחד לא מטפל
ראוי לומר, כי במשפט הפלילי קיימות נורמות שיש מקומות שבהן לא מחילים את המשפט הפלילי, אפילו אם קיימת אפשרות שהייתה רשלנות. כך, למשל, במקרים שבהם חיילים נמצאים באקט מבצעי שנעשה בו שימוש בנשק, למשל בחילופי ירי. אם יפגע חף מפשע, החיילים לא יועמדו לדין (וככל הנראה אף לא ייחקרו), בשל העובדה שמדובר בפעולה בת אופי מבצעי. פעולה מבצעית לא ניתנת לבחינה באספקלריה פלילית אלא לכל היותר היא נבחנת ברמה המבצעית מקצועית.
כך למשל, בדוגמה שונה לחלוטין, אם כבאי יוזעק לדירה העולה באש שבתוכה אנשים לכודים, וכתוצאה מטעות של הכבאי, אנשים יאבדו את חייהם, עדיין לא יועמד הכבאי לדין עקב רשלנות. הסיבה לכך נעוצה בכך שמדובר באירוע מבצעי, כאמור.
בחזרה לענייננו. מגיפת הקורונה מביאה את הצוותים הרפואיים לקצה גבול היכולת שלהם ואף מעבר לכך. מערכת הבריאות ובמיוחד בתי החולים סובלים מזה שנים רבות מהיעדר תקציב מספק לצורך הפעלת בתי החולים. מזה שנים אנו רואים את התמונות המפורסמות של הזקנים שמאושפזים במסדרונות בתי החולים. אנחנו אף זוכרים את עצמנו מגיעים לבתי חולים וממתינים שעות על גבי שעות עד לקבלת טיפול. קשה אף להתעלם מהרופאים והאחיות שרצים מחולה לחולה, טרוטי עיניים ותשושים מעייפות. כל אלו, עוד זמן רב לפני שהקורונה מילאה את מחלקות בתי החולים.
בתקופה הזו, שבים וחוזרים הדיווחים על כך שאין מספיק כוח אדם במחלקות הקורונה. החולים הקשים, כמו חרזי ז"ל שהלך לעולמו בטרם עת, אינם יכולים לזעוק לעזרה ולהתריע על מצוקתם, פרט להתראה בצג המנתר את מדדיהם. מכאן, שבעוד שבמצב "רגיל" היה על הצוות הרפואי לזהות את מצוקת החולה, במצב שבו הצוות הרפואי מצוי באירוע "מבצעי", מצער הדבר ככל שיהיה, עדיין עלולות להיות שגיאות.
לא קיימת הגדרה מובהקת מהו אירוע מבצעי. אולם, לא תוכל להיות מחלוקת שקרב יריות עבור חייל או שוטר הוא אירוע מבצעי כמו שעבור כבאי, שריפה היא אירוע מבצעי. מכאן, שראוי להתייחס לעומס הרב המוטל על הרופאים בבית החולים, במיוחד בימי הקורונה, כאירוע מבצעי ולבדוק את פעולות הצוות בדרך של תחקיר מקצועי ולא דרך המשפט הפלילי.
מותו של חרזי הוא אירוע מצער ומוטב היה אילולא קרה. אולם האלטרנטיבה, של צוותים רפואיים שמפחדים מפני הליכים פליליים, עדיפה פחות.
הכותב הוא עורך דין פלילי