בירור הטרדה מינית: "קלפים פתוחים" או הזכות לפרטיות?

החוק למניעת הטרדה מינית, שנכנס לתוקף בשנת 1998, סימן נקודת מפנה בהתייחסות החברה הישראלית לתופעה הפסולה של הטרדה מינית בכלל, ובמקומות עבודה בפרט. הטרדה מינית והתנכלות בעבודה משקפות כוחנות, שליטה ושימוש לרעה בסמכות, ולכן הוטל על המעסיק לברר תופעות מסוג זה ולמנוע הישנותן. בין היתר, החוק עיגן מנגנון לבירור פנימי ולטיפול בתלונות על ידי ממונה מטעם המעסיק, שיאפשר לצדדים להימנע מהליכים משפטיים (פליליים או אזרחיים), שמטבע הדברים הם מורכבים ובעלי השלכות משמעותיות.

התקנות פירטו את הדרכים לבירור התלונה על ידי הממונה למניעת הטרדה מינית באופן מהיר, יעיל ודיסקרטי. נקבע שם, בין היתר, כי הבירור ייערך תוך הגנה מרבית על כבודם ופרטיותם של המתלונן, הנילון והעדים, וכי הממונה לא תגלה מידע שהגיע אליה במהלך הבירור, אלא לצורך הבירור או כמתחייב בדין. עוד נקבע, כי בתום הבירור, יתאפשר למתלונן ולנילון לעיין בסיכום ובהמלצות בלבד (ולא במלוא החומר).

נוכח התקנות ומהות ההליך, ברור כי הבירור סודי, כי אין לגלות מתוכו מסמכים לגורמים חיצוניים, וכי גם הגורמים המעורבים מוגבלים בהיקף החשיפה. בהתאם, במרבית המקרים בהם פנה מתלונן או נילון למעסיק וביקש לעיין בחומר נוסף, בקשתו נדחתה.

ההתנגשות בין סודיות הבירור לבין גילוי המסמכים מתעצמת כאשר מוגשת תביעה בעניין. אין ספק, כי גילוי מלוא החומר כרוך בפגיעה משמעותית בפרטיות המעורבים, ועלול להוביל להימנעותם ממסירת גרסה, מחשש שעדותם תיחשף. בנוסף, לעיתים מסמכי הבירור כוללים נתונים פרטיים שאינם דרושים להכרעה, וגילויים יפגע במעורבים. עוד יש לזכור, כי כשם שזכות הגילוי מיטיבה עם המתלונן, כדורש הגילוי, היא עלולה לפגוע בו, שכן גם לנילון שיבקש לתקוף החלטה מכתימה, תעמוד זכות מקבילה.

זכות העיון במסמכי הבירור עמדה לאחרונה במוקד דיון משפטי בשני הליכים בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. באותם מקרים הוגשה תביעה על ידי מתלוננת נגד מעסיק לגבי אופן ניהול הבירור. באחד מהם גם הנילון העלה טענות באשר לתקינות הבירור. בשני המקרים התבקש גילוי הדו"ח המלא (לרבות עדויות וראיות נוספות). באחד ההליכים נפסק, כי הדו"ח רלוונטי להליך וכי הזכות לסודיות אינה מוחלטת. משכך, הורה השופט, להציג את הדו"ח המלא לבית הדין, אשר יחליט אם לחשוף אותו לצדדים. בהליך השני, בקשת העיון נדחתה ועל ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור.

לפני מספר ימים הכריע בית הדין הארצי בבקשה וקבע כי החומר ייחשף במלואו לעיני השופט המנהל את ההליך, אשר יורה האם לגלותו ובאיזה אופן. האם משמעות הפסיקה היא, כי החל מעכשיו קמה לכל מתלונן זכאות אוטומטית לעיין בדו"ח הבירור המלא ובכלל העדויות שנגבו על ידי הממונה? התשובה לכך שלילית. במהלך הדברים הרגיל, וכל עוד לא מתנהל הליך משפטי, המעסיק מחויב לשמור על דיסקרטיות ואינו רשאי לגלות מסמכים מעבר למוגדר בתקנות. הדיון המשפטי מעביר את ההחלטה בנוגע לחשיפת החומרים לבית הדין. בהקשר זה, יש לזכור כי בשל רגישותם תיקי הטרדה מינית מתבררים לרוב בדלתיים סגורות, ותחת צו איסור פרסום. אבל אין בכך למנוע פרסום בדיעבד של החלטות בעילום שם.

מילת המפתח היא איזון. הזכות לנהל הליך בקלפים פתוחים חשובה, אבל זכות המעורבים לפרטיות חשובה לא פחות. מטרת החוק היא לקדם בירור תלונות על הטרדה מינית וחשיפת יתר עלולה לפגוע במטרה. לכן, לא נקבעה חובת גילוי מלאה ואוטומטית של חומרי הבירור לכל דורש. הדרך שאימץ בית הדין נועדה למצוא את שביל הזהב בכל מקרה ומקרה, ולאזן בין הזכויות השונות.

בסופו של יום, יש לזכור כי הבירור הפנימי נועד להיות נגיש ויעיל, ולמנוע את ההשלכות הכרוכות בהליכים משפטיים. "משפוט" יתר של הליך הבירור באמצעות קביעת גילוי מסמכים אוטומטי, עלול לסכל את יתרונותיו, ויש לשמור אותו למקרים חריגים המצדיקים זאת.

הכותבת היא שותפה במשרד רובין שמואלביץ המתמחה בדיני עבודה