"המניע", סדרת הדוקו הישראלית, החזירה לכותרות פרשה מזעזעת בת 35 שנים. גיבור הפרשה, אז נער כבן 14, הרג במהלך לילה גשום את הוריו ושתי אחיותיו. עד היום לא התברר המניע למעשה המזוויע והוא נותר בגדר תעלומה. בית המשפט הוציא צו איסור פרסום של פרטיו המזהים של הנער בהסתמך על חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960. בהתאם, עד היום לא נחשפה זהותו של הנער באופן רשמי.
על רקע חזרת הפרשה לכותרות החלו להתפרסם ברשתות החברתיות שמועות על אודות זהותו של הנער. אלה כללו פרטים על מצבו המשפחתי ועל תפקידו הבכיר בחברה גדולה, שכאמור חוסים תחת צו איסור פרסום. בתוך ימים ספורים ממועד הפרסום ברשתות החברתיות התפרסם כי עבודתו של אותו אדם כנושא משרה בכיר בחברה הסתיימה וכי הצדדים סיימו את ההתקשרות ביניהם בהסכמה.
פרשה זו מעלה שאלות משפטיות וחברתיות מגוונות על זכותו של אדם לשים את עברו הפלילי מאחוריו, להשתקם ולחזור למוטב, ועל זכותה של החברה שסביבו לדעת על מעשיו - האם בחלוף למעלה משלושה עשורים מאז שבוצעו המעשים ראוי לפרסם כעת את פרטיו המזהים של האיש ברשתות החברתיות ובציבור הרחב? זאת, כאשר עד עתה, מלבד סנגורו ובת זוגו, סביבתו הקרובה ביותר לא הכירה את עברו הפלילי, וגם סביבת העבודה ומעסיקתו לא ידעו על עברו, הכולל ריצוי עונש מאסר.
האם ראוי שחשיפת המידע תשפיע על מעמדו במקום העבודה, על המשך העסקתו, או על קידומו?
בצירוף מקרים מעניין, חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019 עתיד להיכנס לתוקף בתקופה הקרובה. החוק החדש אוסר, בין היתר, על מעסיקים לדרוש ממועמדים לעבודה או מעובדים למסור מידע על עברם הפלילי. החידוש בחוק החדש הוא, שאם עד כה אסור היה לבקש מסמכים רשמיים המלמדים על הרקע הפלילי של המועמד או העובד, כיום גם אסור לבקש הצהרה או לשאול שאלות בעניין זה. בכך, שם החוק החדש קץ לפרקטיקה בדבר דרישה לקבל מידע על עברם הפלילי של עובדים או מועמדים לעבודה בדרך של הצהרה - פרקטיקה שהתאפשרה לאחר שפסיקת בית המשפט העליון משנת 2013, בפרשת דיין נ' מפעל הפיס, קבעה אמות מידה שהתירו לדרוש הצהרה מסוג זה.
עיון בדברי ההסבר לחוק מלמד כי המחוקק מבקש ליצור נקודת איזון חדשה בין זכויות ואינטרסים נוגדים: מצד אחד, הזכות של המועמד או העובד להשתקם ולהשתלב בחברה, וכפועל יוצא "להישכח" מבחינת העבר הפלילי כדי להגשים זכויות חוקתיות כמו פרטיות ועיסוק. מצד שני, ניצבת זכותם של מעסיקים, עובדים ואחרים לשמור על סביבת עבודה בטוחה, להגן על עצמם ועל קניינם, באמצעות מניעת סיכונים במקום העבודה וכלפי צדדים שלישיים.
בכך, החוק החדש מעניק עדיפות לזכויותיו של המועמד לעבודה או העובד, תוך החרגת מקצועות מסוימים, כמו אנשים שמועסקים בסביבה בה נמצאים קטינים. עם זאת, כפי שמוכיח המקרה הנוכחי, ספק אם בעידן הרשתות החברתיות יכול אדם להישכח כליל. אף אם ניתן, אנו נותרים עם שאלות משפטיות, חברתיות ומוסריות, שעל חלקן מתקיימות מחלוקות בינינו. כך, למשל, האם נכון להחיל כלל זהה על עבירות קלות ועל עבירות חמורות? האם יש מקום להבחין בין עבירות של פגיעה בגוף ובנפש לבין עבירות של פגיעה ברכוש? האם נכון לקבוע קריטריונים אחרים או חריגים נוספים שיובילו להטיית נקודת האיזון שבחר המחוקק ויקנו משקל מתאים לפרמטרים שונים כגון אופי המשרה ותחומי העיסוק, ולהשלכות פוטנציאליות שיש לכך על צדדים שלישיים? לעת עתה, נשער שלא נאמרה המילה האחרונה בעניין זה.
עו"ד מתן סטמרי ועו"ד אייל בירנברג, עורכי דין במחלקת דיני עבודה, משרד ארדינסט, בן נתן, טולידאנו ושות'