"העצמאים חייבים לקחת את עצמם בידיים. זה עכשיו או לעולם לא"

למרטין לותר קינג היה חלום שהתגשם. גם לי יש חלום. והחלום הזה קורם עור וגידים כשאני רואה כל אחד ואחת מהעצמאים והעצמאיות במדינת ישראל.

החלום שלי הוא החלום של כולנו. חלום שהעצמאים לא יהיו עוד אזרחים סוג ב', לא יפחדו להיות חולים. חלום שהעצמאים לא יפחדו להיזרק לרחוב אם הם יפשטו רגל. חלום שהעצמאים לא יפחדו מהעירייה או ממס הכנסה או ממע"מ או מביטוח לאומי. או מהשיחות מפקיד הבנק.

ב-20 השנים האחרונות אנו עדים למאבק מגמתי בלתי פוסק כנגד העסקים הקטנים והעצמאים בישראל. 20 שנה בהן אנו חווים על בשרנו כל נטל חברתי שיש במדינת ישראל, 20 שנה בהן 50 אלף משפחות קורסות מדי שנה כתוצאה מהגזירות ונטל הרגולציה עליהם והשנה בעקבות משבר הקורונה נגיע ל- 100 אלף עסקים שנסגרו.

במדינת ישראל חיים היום 600 אלף עצמאים ובעלי עסקים שיחד עם בני משפחותיהם מהווים שני מיליון אזרחים שהם שקופים בעיניי המדינה. שמדי יום משלמים את מחיר החידלון של הממשלה במאבק בנגיף הקורונה , עושקים מהם כסף. שאין להם מאזן אימה שיעמוד מול מקבלי ההחלטות, שאומרים היום - עד כאן.

ניסינו ברוח טובה דרך הארגונים והאיגודים המקצועיים. ישיבות אינסוף, דיונים, ניירות עמדה, הופעות בכנסת ובממשלה - אני לא יכול להתעלם מזה שבחלק מהתחומים הצלחנו להוביל להישגים ומתן פיצויים כדי למנוע את הפגיעה אך יחד עם זאת אנו ערים לעובדה שמדובר בטיפה בים. ואם חשבתם שהיום המצב גרוע, אני אומר לכם כבר מעכשיו - אם לא ניקח את גורלנו בידנו, המצב יהיה גרוע אפילו יותר , זה עכשיו או לעולם לא.

הבחירות הקרובות יהיו גורליות ביותר לעצמאים ולעסקים הקטנים לאור העובדה שרק לאחרונה פורסמו נתוני האוצר כי ישראל בעקבות משבר הקורונה עומדת בפני גירעון של 160 מיליארד שקל. מדינת ישראל בדרך לקטסטרופה כלכלית, הגירעון העמוק בתקציב 2021 יחייב את הממשלה הבאה להעלות מיסים השאלה שנשאלת בקול רם: מי ישלם את הגירעון הזה? העניים? ממילא אין להם מאיפה לשלם. העשירים? ממילא לא נוגעים בהם כי מעדיפים לעודד אותם כדי שיישארו להשקיע בארץ. היחידים שהולכים לספוג את כל הגירעון של 160 מיליארד שקל הם אנחנו, העצמאים והעסקים הקטנים והבינוניים. מעמד הביניים האמיתי של מדינת ישראל.

תזכרו, ביוני הקרוב, ממשלה חדשה, 160 מיליארד שקל גירעון. זה אומר: יותר מע"מ. יותר מס הכנסה, יותר ביטוח לאומי, יותר מס בריאות, יותר מס ארנונה, יותר אגרות והיטלים. יותר רגולציה וביורוקרטיה, פחות שירותים ורווחה, יותר הפרטה והכול ייפול על הגב של המגזר העסקי. הגזירות יגיעו ביוני 2021 ויהיו אך ורק עלינו, על המגזר העסקי, על העצמאים. אם לא נהיה חזקים ומיוצגים בכנסת זה יקרה, ולא יהיה שם אף אחד לעצור זאת - לנו אין את ההסתדרות, אין לנו יד על השאלטר.

כן, כן צריך להודות בזה. לשכירים יש את ההסתדרות. תנסו לגעת בשקל משכרו של שכיר ולמחרת תהיה כאן שביתה כללית במשק. אבל להיכנס לכיס של העצמאי אפשר בן רגע. היום עומדת בפנינו ההכרעה האם אנחנו לוקחים את האתגר ועומדים מולם בכל הכוח. או האם אנחנו ממשיכים עוד שנים של כניעה וניסיון להשיג פה ושם ניצחון טכני קטן. הברירה היא אך ורק בידנו. אנחנו לא רוצים טובות. לא רוצים מחוות - רוצים פתרון אמיתי, ארוך טווח שיאפשר לנו לחיות ולהתפרנס בכבוד מהעסקים שלנו.

בשנה האחרונה אני מסתובב בכל רחבי הארץ, בהפגנות ברחובות ופוגש עצמאים שמתפרקים, שקורסים, שזועקים את הכאב שלהם לשמיים. רועי, קשה לנו, הם אומרים, משבר הקורונה ריסק אותנו. אין פיצוי על המלאים, על השכירויות , ארנונה, תקופות קשות, מלחמות, מיתון - הכול על הגב שלנו ואין לנו אף אבא ואמא למעלה שיכול לחשוב לרגע מה ריבונו של עולם אנחנו עוברים.

ואני מסתכל עליהם בלבן של העיניים, ונשאר ללא מלים: באיזו מדינה בעולם נתקלתם בתופעה שאנשים משלמים את כל חובותיהם והם אחרונים בתור כשמדובר בזכויותיהם? איפה הצדק ואיפה ההיגיון? איך ייתכן שבן אדם מפחד להיות חולה כי הוא יודע שהמדינה לא תעמוד לצידו ברגע האמת? איך בן אדם יכול לחיות במדינה כשהוא יודע שאם יהיה לו משבר רפואי וכלכלי עולמי - לא יעמדו לצידו לא הבנק, לא הרשויות, לא הנושים ולא אף גוף במדינה? איך יכול להיות מצב שאנשים יחיו במדינה שאומרת להם בפירוש כשאתה מצליח - אנחנו אוהבים אותך ולוקחים ממך. אבל כשאתה סגור כי המדינה סגרה אותך - אתה לא מעניין אותנו. חובות כן, זכויות לא.

האם יש תכנית ליום שאחרי הקורונה , האם יש תכנון, האם יש מועד לפתיחת המשק , האם יש איזשהו תכנית לאומית שמתבוננת בעסקים הקטנים והבינוניים ומבינה שהם המנוע החשוב ביותר לקידום הכלכלה? במילים כן, במעשים לא.

ברור לגמרי שלאנשים יש הצבעה מסורתית. ברור לגמרי שאנשים עדיין חושבים על איראן, על חמאס, על פלסטינאים, על חיזבאללה. אבל ברור לגמרי גם שיש מקום לעוד שכבות לדאוג לעצמן. ש"ס דואגת לש"ס, החרדים ויהדות התורה דואגים לעצמם. הציונות הדתית דואגת לעצמה. ליברמן דואג לקהל שלו. מיליארד שקל חולקו בוועדת כספים ביום פיזור הכנסת לכספים קואליציוניים והגיע הזמן שהעצמאים ידאגו להם, למשפחותיהם וחד משמעית - יש לנו קהל גדול יותר מלכל החבורה הזו ביחד.

רגע האמת הגיע. האם אנחנו מפסיקים לבכות? האם אנחנו לוקחים את האחריות לידיים שלנו? אין כמעט מדינה בכל העולם שבה אנשים לא לקחו את גורלם לידיהם וחוללו שינויים. הפעם הגיע תורנו.

עו"ד רועי כהן הוא נשיא להב ומועמד מספר 2 במפלגת תנופה