מילנה אנאש, ביוטכנולוגית שעבדה במפעל תרופות, הגיעה למסיבה, שם פגשה במקרה שני חברים שסבלו מפסוריאזיס, השניים, ששמעו שהיא עובדת במפעל תרופות פנו אליה בבקשה למצוא מזור לכאבם. הם סיפרו לה כמה מחלת העור ממנה סבלו פגעו בהם, ומעבר למבטים נוכח הפצעים בגופם, גם סבלו מגירודים אינסופיים שגם סטרואידים לא עזרו להם.
"חזרתי הביתה ולא הצלחתי לישון", מספרת אנאש, "הרגשתי שאני צריכה לעזוב את העבודה שלי במפעל התרופות ולצאת לדרך עצמאית. התחושה הייתה כמעין שליחות להקדיש את חיי למציאת תרחיף לחולי העור. שני החברים שפגשתי לא הרפו ממני, מציאת תרחיף הפכה למשימת חיי. הם שינו את חיי מקצה לקצה ואני ממש חבה להם תודה ענקית על כך שהאירו את עיניי" .
מספר חודשים לאחר המפגש המיוחד, הקימה אנאש מפעל תרופות בשם קלירסקין מדיקל, בו שקדה במשך זמן רב ופיתחה את מיביום , תרחיף לחולי פסוריאזיס ואסטמה של העור המבוססת על פרוביוטיקה ונותנת מענה מושלם גם לעור אדמומי ומגורה, פיתרון שלא היה קיים בשוק עד לאותה עת.
"ניסיתי את המוצרים על חברים, הדבר לא היה מסוכן כי השתמשתי בחיידק הלקוח מתעשיית המזון", היא מתארת, "התוצאות היו מדהימות ושני החברים נרפאו לאחר מספר חודשים. מכאן, הדרך להכריז על מיביום כתמרוק הייתה קצרה. מיביום הוכרז כתמרוק פרוביוטיקה לעור".
אנאש גאה לספר שהיום התכשיר משווק ברחבי הארץ בבתי מרקחת ובחנויות טבע והופך להיות מוצר נדרש, דבר אשר נוסך חיוך על שפתיה. המשימה בפיתוח מיביום שינתה את חייה והיא התמודדה עם קשיים רבים, אך ההחלטה ללכת עד הסוף נשאה פרי. "כל חיי גדושים באירועים מיוחדים ומכוננים, אשר הצריכו ממני כוחות מיוחדים על מנת לגבור לשרוד בסיטואציות לא קלות", היא מספרת, "סבי אהרון שטרנברג היה אסיר ציון אשר נשלח למחנה כפייה באוזבקיסטן, שם עבר מסכת דרמטית של עינויים, בגלל היותו ציוני אדוק. עם שחרורו, נאסר עליו לעלות לישראל והוא קבע את משכנו בעיר טשקנט, בירת אוזבקיסטן.
היא נולדה בטשקנט והייתה קרובה מאוד לסבא שלה. "הוא ניהל בית מרקחת מצליח ולא הפסיק לדבר ולספר סיפורים על ישראל. מאוד אהבתי להיות עם סבא בבית המרקחת והעברתי שם כל רגע פנוי, לפעמים גם על חשבון בילו עם חברים, נהניתי עם שאר הפועלים, כאילו אני אחת מהם. היות ובית המרקחת היה מאוד פופולרי ורבים צבאו על הדלתות, על מנת לרכוש תרופות שלא היו בנמצא במקומות אחרים. העבודה הייתה רבה ושמחתי שסבא נזקק לי. השהות הממושכת שלנו יצרה קשר סימביוטי נדיר וקשה היה להפריד אותי מסבא. אני זוכרת בעיקר כיצד הייתי מגלגלת אנטיביוטיקה בתוך נייר היות ולא היו קפסולות. לא הכי אסתטי , אך לא היו אופציות אחרות".
הידיעה שעזרה לאנשים להחלים ממלאת אותה אושר. היא מצרה מאוד על כך שסבה, שהלך לעולמו לפני 20 שנה בגיל 76 לא זכה לראות את הישגיה הרפואיים ולא ראה כיצד היא מקימה בכוחו עצמה את מפעל התרופות קלירסקין מדיקל. היא מקווה כל הזמן שהוא מביט בה מלמעלה ומבין את השפעתו עליה.
אנאש גדלה לאם רופאה ואב מהנדס. בטשקנט הייתה קהילה גדולה של יהודים והאוזבקים נהגו בהם ביד יפה, אם כי לא אפשרו להם להגיע לדרגות של מנהלים בכירים. היהודים דאגו שלא להתבלט יתר על המידה, ובכך חיו חיים שלווים, ללא רדיפות.היא זוכרת שכל הזמן היה צריך להיזהר וללכת בין הטיפות, על מנת לא להרגיז את האוזבקים.
בית המרקחת היה מקום המפלט מטרדות היום. היא זוכרת את הבריחה אל עבר צנצנות הענק שהיו בבית החרושת הקטן, הצמוד לבית המרקחת, שם מיקמו אבקות וקרמים ומהם יצרו תרופות ותמרוקים, ממנה נהנתה הקהילה היהודית והקהילה המקומית: "בכל פעם שעבדתי שם הרגשתי כאילו אני כמו סוג של מלאך, מסייעת לאנשים להחלים. הרצון העז לספק מענה לכאבים והסיפורים הבלתי פוסקים של סבא על ישראל יצרו שם בבית המרקחת בשבילי מקום חלומי ומיוחד".
בשנת 1990 הגיע האישור המיוחל לעלות לישראל וסוף סוף זכה הסבא להגשים את חלומו, החלום הגדול ביותר, שזה שבגללו עבר מסכת עינויים בלתי פוסקת שנמשכה שנים. לא היה מאושר ממנו באותה העת, אך המציאות טפחה על פני המשפחה. ההתארגנות בארץ לא היה פשוטה, בעליל ואנאש ומשפחתה נלחמו הן בחזית החברתית והן בחזית הכלכלית. הילדים בארץ לעגו לה וכינו אותה רוסיה מלוכלכת והיא עשתה הכול על מנת להסתיר את מוצאה, כדי להשתלב היטב בחברת הילדים. אביה של אנאש לא הגיע לישראל, אלא נשאר בטשקנט והיא הייתה מוצפת בגעגועים מצד אחד וכעוסה מהצד השני על האב שזנח אותה. נוצרו גם קשיים בפרנסת המשפחה, דבר אליו לא הייתה רגילה באוזבקיסטן."החיים שלנו בטשקנט הו מלאים בבילויים, בתיאטרון, בפארקים ענקיים, במרכזי ספורט ובכרמיאל העיר בה השתקענו, כל זה היה חסר. המשכתי כל הזמן להתגעגע לאבא שעזב אותי ולנופי ילדותי, חייתי שנים עם תחושת חוסר. דברים שקיוויתי שיקרו ולא קרו".
לאחר השחרור מהצבא הכול השתנה. היא בחרה ללמוד הנדסה ביוטכנולוגית, השתלבה בחברת התרופות תרו, שם עבדה במשך 13 שנים, עד שפגשה את חבריה במסיבה והחיים קיבלו תפנית נוספת. היום אנאש נשואה, אם לארבעה ילדים, מאושרת מהחיים בישראל, גאה על כך שמיביום , התרחיף שיצרה מקל על חייהם של אנשים כה רבים ומהווה פיתרון מיוחד.
לאחרונה אנאש גילתה, בזכות מסמכים שהיו חבויים, אילו עינויים סבה חווה באוזבקיסטן - עבודה עד כלות בשדות, התעללויות שונות וחוסר מזון, אבל הוא לא ויתר עד שהשיג את חלומו. מילנה, כמוהו, לא תירגע עד שתגשים את משימות חייה - מציאת פתרונות למחלות שונות. כרגע היא שוקדת גם על תרופה שתסייע רבות לחולי קורונה ומחפשת השקעות שיסייעו לה בקידום המחקר.