בין יום המשפחה לוולנטיין: כך מאזנים בין קריירה לזוגיות ומשפחה

יום המשפחה 2021 שונה מכל יום המשפחה שחגגנו עד כה, ובעיקר בגלל הקורונה, אשר שינתה הרבה הרגלים ונרומות במשפחות הישראליות. רבים עובדים כעת מהבית ומשלבים קריירה ומשפחה, זוגיות, אבהות, אמהות וקולגיאליות. חלק עשו זאת גם בטרם הקורונה, וחלק הבינו את החשיבות של טיפוח המשפחה והבית. בחרנו את הבכירים במשק הישראלי לספר איך הם שומרים על האיזון בין העבודה למשפחה.

הזהות שלי כהורה חיונית להצלחה שלי כמנכ"ל. היכולת להיות שם עבור ילדיי היא מפתח לניהול בתבונה וברגישות כפי שמתחייב במאה ה-21. בפועל, זה גם לא כל כך מסובך. הרי למנכ"ל או מנכ"לית יש פריבילגיה אדירה בקביעת לוחות הזמנים וסדר היום של הארגון. את שעות אחר הצהריים והערב המוקדמות מקדישים למשפחה ומסיימים דברים נוספים אחרי שהילדים הולכים לישון. לא כל ערב חייבים לעבוד אבל כדאי לתאם את זה עם בני הזוג.

מבחינה אחת בלבד משבר הקורונה עשה לי טוב: אין יותר דבר כזה יום שאני יוצא מהבית לפני שהבת שלי מתעוררת וחוזר הביתה אחרי שהיא נרדמת, וטוב שכך. אני מקווה שגם כשנחזור לשגרה נורמלית והמשבר הנורא הזה יהיה מאחורינו, נמשיך להקפיד על זה. אין שום סיבה לא להצליח לבלות יחד זמן או בבוקר, או אחה"צ, או גם וגם. רובינו לא מנתחים בחדרי טיפול נמרץ, ואסור לנו לתת לעצמנו את התחושה שכל מה שאנחנו עושים לא יכול לקרות גם במינון קצת אחר, שיאפשר לנו לקיים חיי משפחה נורמליים במקביל לקריירה.

בימי השגרה הרגילים משפחתנו הרחבה כוללת 16 בני משפחה של שלושה דורות. אנחנו נפגשים בערבי שבת למפגשים משפחתיים הכוללים גם ארוחת ערב שבת.

הקושי הגדול בתקופת הקורונה הוא האיסור למפגש פיזי עם הנכדים. התחליף שנמצא במשפחתנו הוא מפגשי זום כאשר כל אחד/ת מהנכדים/ות אחראי/ת על עריכת חידון באפליקציה שנקראת Kahoot.

המפגשים המקוונים מהווים מעין תחליף למפגשים הפיזיים, שבהם כולם לוקחים חלק פעיל הן בתכנון והן בהשתתפות בחידונים שמוקדשים לנושאים שונים שנבחרים מראש ובעיקר... הזדמנות לפטפט, לרכל, לראות ולשמוע ולהעביר חוויות כמו שאנחנו רגילים מימים ימימה.

משפחה עבורי היא ערך עליון ותמיד היה חשוב לי להיות אב נוכח בחייהם של שלושת בניי - עמית, נועם ורני.

החל מחופשת לידה בת מספר שבועות שלקחתי עם היוולדם, דרך יום בשבוע לפחות בו אני מקפיד להגיע מוקדם הביתה כדי לאסוף מבית הספר ולבלות יחד אחה"צ, וכמובן סופי שבוע שמוקדשים לבית ולמשפחה. מעבר לכך, תמיד אעשה הכל כדי להגיע למשחק כדורסל, ליום הורים או למסיבת סיום, ללוות טיול או לקחת לחוג בימים של שגרה.

דווקא עם התפרצות הקורונה, כאשר היה סגר אמיתי ורבים ניצלו את ההזדמנות להיות עם המשפחה, עברנו בלתת למצב חירום, כך שמצאתי את עצמי יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה, כשאני מחמיץ הזדמנות נדירה לבונדינג משפחתי. אבל מאז, כשאנחנו במודל עבודה היברידי, אני נהנה לקיים פגישות זום כשמסביבי הילדים בזומים משלהם ומתלהב מדברים בסיסיים שחסרים לי כל-כך ביום-יום, כמו להצליח לאכול ארוחת צהריים משפחתית משותפת, ככה סתם ביום חול.

שילוב הקריירה עם ההורות זו אכן משימה לא פשוטה, גם לאבות וגם לאמהות. אני מקפיד להקדיש את סופי השבוע למשפחה. בנוסף לכך, מצאתי נושא או תחום שמעניינים במיוחד כל אחד מארבעת ילדיי, ואני מקפיד להעמיק איתם בתחום הזה, כמו לדוגמה, אחד הילדים אוהב בעלי חיים, אז הבאתי בעלי חיים הביתה וטיפחנו אותם יחדיו. ילד אחר אוהב את הארי פוטר, אז קראנו ביחד את כל סדרת הספרים וראינו הסרטים. בנוסף, היו מס' נושאים לימודיים שאני הייתי ממונה בבית לסייע לילדים. בנוסף השתדלתי לללוות טיולים שנתיים ופעילויות חוץ בית ספריות.

אני מאמין שע"י מציאת מכנה משותף עם הילדים אני מרגיש שאני לוקח חלק פעיל בחייהם.

במקרה האישי שלי, אני מקיים שלושה עולמות שונים, במקביל (למעשה ארבעה). בפן האחד: יו"ר הסתדרות הרוקחים בישראל, תפקיד שנעשה בהתנדבות וללא תמורה.בפן השני: אני מנהל את בית המרקחת שאני בעליו. בנוסף אני בן זוג לרעייתי ואב לילדי, ולבסוף: סבא... לרשותי 24 שעות בלבד, והדילמה תמיד היא: כמה כדורים אפשר להחזיק באויר בו זמנית?

בהיבט המשפחתי של ילדי ובת זוגי, לצערי, הם התרגלו, מזה זמן רב, שיש להם אותי רק "ברבע משרה", וגם זה בערבון מוגבל...עם נכדי, זמן האיכות מוגבל רק לסופי שבוע, ויתרת הזמן מוקדשת לניהול העסק, וטיפול בארגון. ברור שלא ניתן לעשות הכל, במקביל, ובאופן מיטבי, וכאן תמיד עולה השאלה: את מי אקפח היום? את אשתי שהבטחתי לה לצאת אחה"צ יחד לבית קפה, לקצת זמן איכות, או שמא אשאר בעבודה עד הערב, כי הרוקח/ת חולה ולא היתייצב/ה למשמרת? ובמקביל, כל היום-טלפונים מחברים, אגולטורים, עו"ד(של הארגון), משברים ומשברונים(קטנים וגדולים). כדי לפצות ולו במעט על "הזמן האבוד", מה שנותר אלה שעות הבוקר המוקדמות (מאוד), שבהן אני מגיע לעבודה, עובר על ניירת של הארגון, ניירת מקצועית, ודוחות שיש למלא ולשלוח. אם יש דיון דחוף, או כזה שנקבע מראש, בשעות הערב או אחה"צ, זה גם אומר שבייביסיטר מתוכנן, שהבטחתי לפני שבועיים-לא יתקיים, למרות שאני משתדל להמנע ממצבים כאלה ככל שניתן.

אך למרות כל המתואר לעיל, זה לא כזה נורא או גרוע, כי מניסיוני, ככל שהלו"ז צפוף ודחוק, כך אני מספיק יותר. עם הזמן למדתי לתכנן זמנים ומשימות, כך שבכ"ז ניתן לשלב את כל הפעילות שרציתי לתוך יום העבודה, ואף לוודא שיש מספיק זמן איכות עם האשה, הילדים והנכדים.

בעולם המודרני, העבודה כבר אינה רק אמצעי למטרה כמו השגת מזון ושכר לכלכלת הבית, אלא ממש הפכה להיות הדרך שלנו להגדיר את עצמנו ואת מי שאנחנו. אתגרים בלאזן בין המשפחה והעבודה התעצמו והיכולת שלנו באמת לשים את המשפחה במקום הראשון, לא תמיד עומדת במבחן המציאות. כאב לחמישה ילדים בטווחי גילאים שונים מאוד, הקטנה בת 8 והגדולות בנות 25, למדתי שאין נוסחה אחת נכונה לבניית מערכות יחסים עם הילדים, לכל אחד מהם אופי וצרכים משלו והמפתח הוא יצירתיות, הקשבה וזמן שמוקדש רק עבורם. ב25 שנות ניסיוני להיות אב, היו שנים שהילדים רצו לבוא אלי לעבודה פעמים רבות וחוו איתי את היום יום שלי ומצידם, אני השתתפתי בפעילויות שחשובות להם כמו חוגי ספורט או טיולים משותפים שתכננו. דבר נוסף שאני משתדל לקיים הוא שבזמן המשותף שלנו אני מקדיש רק עבורם, בלי עבודה וללא הסחות דעת. זה לא תמיד קל, אך כשזה מצליח אין מאושר ממני. ואולי גם מהם.

בגיל צעיר החלטתי שאני עוזב את מקום מולדתי בארה"ב ועושה עלייה לארץ ישראל מתוך רצון עז לתרום ולהשתלב בעולם העסקי. במהלך השנים, השתתפתי בסדנאות מגוונות שדנו בהבדלים התרבותיים בין ארה"ב וישראל. בבוא הזמן, אף הנחיתי סדנאות כאלה בעצמי. בתקופה זו, הבחנתי כי קיים פער בין תפיסת המרחב הפרטי למקום העבודה בין מדינות שונות בעולם. בזמן שבישראל החוצץ נפרע, בארה"ב יש חומה סינית ברורה בין חיי המשפחה (תחום הפרט) לבין החיים המקצועיים עד כדי כך שחציית קו זה במקום העבודה, מהווה לעיתים הפרת נורמה.

בעולם העבודה בישראל, התא המשפחתי מלווה את העובד גם בחיים המקצועיים (באופן מטפורי כמובן). עובדה זו באה לידי ביטוי בכך שבארץ אנחנו משתפים קולגות עם ההווי המשפחתי, חושפים פרטים אישיים אודות המשפחה ואף מתייעצים עם עמיתים בנוגע לדילמות מן הבית. העובד לא נדרש להפרדה מלאכותית בין צדדים שונים של זהותו, אך כנגד, לא נהנה מהיתרונות של מידור מרכיבי זהות ועלול להרגיש חדירה לפרטיות. מפגש התרבות הזה מתרחש בצורה מרתקת כאשר מתמחה מחו"ל משתלב בחברות ישראליות- מפגש תרבות המפרה באופן חיובי כל אחד מהצדדים.

בתקופה האחרונה אנו נאלצים לעבוד מהבית- מציאות המלווה באתגרים חדשים, אף שלדעתי בישראל קל יותר לצלוח את המציאות החדשה. החפיפה והערבוב בין הפרטי והמקצועי שאפיינו את המציאות אותה אנו מכירים וחיים מידי יום, מאפשרים לצלוח ולהתמודד בדרך קלה יותר, מאשר עמיתינו האמריקאים שלפתע מרגישים את קריסת הקירות בין שני מרחבים שונים אלו.

הקושי לשלב את חיינו האישיים יחד עם חיי משפחה הינו קושי מוכר וידוע עבור כולנו. שלושת המילים שמשמשים עבורי מודל במהלך שנות הקריירה שלי הם- Work Life Balance. אני חושב שבסופו של יום ניצול יעיל ונכון של הזמן יהיה עבורנו כעוגן הכרחי, בייחוד בתקופה של היום בו אנו מתבקשים להעביר את המשרד אל תחומי המסגרת המשפחתיים והפרטיים.

ביולי האחרון אשתי ואני עלינו ארצה עם שלושת ילדנו מארה"ב. העובדה כי אני מגיע מתרבות אחרת, נורמות שונות ודרישות אחרות מהווה עבורי כנקודת מפתח כמנכ"ל, כאשר אני בוחר לשלב את שני עולמות אלו יחד. דוגמא לכך היא שהעובדים שלי יודעים מהן השעות המדויקות בהן אני כל כולי עם המשפחה ומהן השעות בהן אני זמין לעבודה. בבוקר למשל הילדים יודעים שאני כל כולי איתם, לארוחות בוקר, הכנת שיעורים, שיחות זום עם המורים ועוד, ובזמן שאני הולך לממד, שם מיקמתי את משרדי היום, אני כל כולי בעבודה.

במהלך שנותיי כמנכ"ל קראתי מחקרים רבים שמוכיחים כי אין סיבה לנהל ארגון או חברה בדפוס ליניארי ודביקות בנורמה המקובלת שאומרת כי "המנכ"ל תמיד צריך לצאת אחרון אחרת הוא לא משדר מקצועיות מספקת". אני מאמין שכדי להיות מנהל טוב אני צריך לדעת ליהנות בחיים האישיים שלי, רק כך אוכל להיות כל כולי בעבודה וכך גם האחרים.

כמי שעומד בראש רשת חינוכית מיוחדת מאד, שמנהלת עשרות גנים, מעונות שיקומיים ובתי ספר של חינוך מיוחד ברחבי הארץ, אני רואה בערך המשפחה ערך עליון. מניסיוני, ככל שהצד המשפחתי של הילד חזק יותר ומגובש יותר, כך יש יחס ישיר לקידומו ולהתפתחותו.

בנוסף, ערך המשפחה נמצא אצלנו ברבדים אחרים לגמרי ממה שנתפס ומוכר בחברה. אנו לא מסתפקים בהצהרה שבלונית כי משפחת פרח כוללת את הצוות כשותף - לצד המשפחה הגרעינית של כל תלמיד, אלא פועלים ומנחילים דפוסי עבודה כדי ליישם זאת יום יום לאורך השנה.

אני מעוניין שהעובדים שלי יקדישו זמן למשפחה, שתהיה להם תמיכה וחיזוק מבית. אותם אנשים ונשים ברשת 'פרח' שפועלים יום יום לתת לאחר מתוך תחושת שליחות עמוקה וחווים על בסיס יומיומי את כוחה של המשפחה כשילד עם צרכים מיוחדים נתקל בקושי, צריכים גם הם בסיס משפחתי חזק להמשיך ולעסוק בשליחות.

מרגע היווסדו של הכפר בדיוק לפני 20 שנה היה לי ברור שאני חייב להציב גבולות בריאים בין הבית לעבודה בכפר וזה עוד יותר קשה כי עבורי זו לא רק עבודה, אלא מפעל חיים. זו ההזדמנות להציל חיים של אנשים שנקלעו למשבר נפשי ואכן עזרנו לאלפי צעירים/ת ומשפחות במהלך השנים ויחד עם זאת כשאני חושב על מה אשאיר לעולם אחרי לכתי, זה קודם כל הילדים שלי, ורק אח"כ הכפר, פורץ דרך ככל שיהיה.

כל מי שעובד עם אנשים מבין שהעבודה היא 24.7, הרי אדם יכול לחוות מחשבות אובדניות גם בלילה ואנחנו חייבים לתת לו מענה ויחד עם זאת חשוב לי ליישם ולהנחיל לעובדי העמותה כמה עקרונות שאני לא מוותר עליהם. הטלפון יצר אשליית מציאות לפיה אנחנו צריכים להיות זמינים 24.7. זו ציפייה מוגזמת ולא הגיונית. אנחנו לא יכולים להיות זמינים 24.7 לא בעבודה ולא למשפחה. אני למשל לא עובר על מיילים בטלפון כשאני בבית וכשמתקשרים אליי כשאני בבית אני תמיד עונה באותה צורה "אני כרגע בבית תסביר לי מה רמת הדחיפות?" ואם זה לא באמת דחוף אני אומר שאטפל למחרת.

לא משנה כמה עומס יש בכפר (למעט מקרים חריגים מאוד) אני משתדל לחזור הביתה כל יום עד שעה 17:30. הרי כל מנכ"ל יודע שהוא לא יסיים את הכל ב17 וגם לא ב18. זו החלטה שקיבלתי עם עצמי. הכי קל לנו לדחות "משברים אישיים" כי את המשברים בעבודה מנטלית "אי אפשר" לדחות. שיחה חשובה\ פגישה\ כנס\ וועידה- תמיד יצוץ משהו שלא ניתן לדחייה והרבה יותר קל לדחות שיחות שחשוב לערוך עם המשפחה לזמן אחר. אבל כשאתה מספיק מכויל על התעדוף שלך בחיים אתה מבין שאותן שיחות משפחתיות הן בדיוק הדברים שאסור לנו לדחות.

לסיכום: מילת המפתח היא "איזון" וקביעת הנחות יסוד מאוזנות מעצמך ומהסביבה.

הסוד הגדול בלוז שלי הוא מה שמכונה "יום הילד". כבר כמה שנים אני מקפיד בכל יום שלישי לצאת בשעה מוקדמת, גם כשיש משהו סופר חשוב, אפילו של השר, אני מבקש בנימוס ומסביר להם שמשפחתי מעל לכל. בכל יום שלישי בערב אני נמצא עם ילדיי מבשל להם ארוחת ערב ומדברים על היום שהיה. נשמע מעט מאוד, אבל כשהבנתי שהילדים שלי לא מוכנים להירשם לחוגים או אפילו לצאת לבילוי עם החברים ביום שלישי הבנתי כמה זה משמעותי עבורי ועבורם.

הריטואל הולך ככה: לקראת השעה שלש אני מברר מה הם רוצים לאכול לארוחת הערב באותו יום שלישי, יציאה בין ארבע לחמש, מעבר בסופר לקניה של המצרכים הנחוצים, בישול במשותף וארוחת ערב כיפית בלי טלפונים ובלי ווטסאפים, רק אנחנו המשפחה. הכוח שאני שואב מרעייתי וילדיי, הוא המשאב המשמעותי ביותר שלי להצליח בשירות הציבורי ובחיים בכלל.

עצה לחיים: תפנו את הזמן למשפחה, אתם לא תתחרטו על כך.

העמותה הוקמה לפני 15 שנה על רקע סיפור אישי של חזרה בתשובה שלי. בחרנו לנהל את המשבר הזה מתוך אמונה שאפשר לנהל חיי משפחה טובים ובריאים גם על רקע פער דתי. במהלך השנים זכינו ללוות מאות משפחות בהצלחה.

כיום אנו לומדים לאזן ולהפריד בין מערכת היחסים וניהול העמותה . השוני בסגנון ובגישה דורש הבנה כי אנו משלימים ומאזנים זה את זו . ת.ז. של קשר היא תקשורת וזמן. קל מאד להיות עסוקים מידי ולוותר על כך. כיום אנו מבינים שזו תחנת הכח השבועית וההשפעה האיכותית משתלמת. מכיון שאנו מלמדים משפחות על זוגיות חשוב לנו לא להיות סנדלר שהולך יחף וליישם תקשורת בונה.

את כל מה שאנחנו מלמדים אנחנו מיישמים גם בתוך הארגון, חשוב לנו שכל הצוות יעבור סדנה זוגית, שכל אחד מאנשי הצוות יבין שמריבות וקשיים בזוגיות זה חלק מהתמונה הזוגית הכוללת. בנוסף, כשיש לנו הרבה תכנונים ישיבות צוות ועבודה אני דואג שזה יהיה במרחב זוגי- בטבע, בצימר או בבית קפה. מקום שמאפשר זמן זוגי ואפשרות להתחבר, לייצר קרבה ממקום אחר. לא יכלתי להגיע לאן שאני היום בלעדיה, היא התוכן, זו שנותנת את תשומת הלב לזוגות.