"בית החולים איכילוב לקח אחריות, פעל בשקיפות, מסר את ממצאי הבדיקה הפנימית ושילם למשפחה מקדמה על חשבון הפיצויים". בכלי התקשורת עסוקים באופן הנדיר בו הגיב ביה"ח לפטירתו הטראגית של משה חרזי ז"ל בעקבות כשל במכונת ההנשמה והיעדר תגובה מתבקשת של הצוות.
נדירותה של תגובת ביה"ח, הן ביחס להתנהלות כלל המערכות הרפואיות בישראל והן ביחס להתנהלות ביה"ח איכילוב עצמו במקרים אחרים, מעלה אצלי, כמי שב-35 השנים האחרונות עסוק רק בייצוג נפגעי רשלנות רפואית, הרהורים נוגים ותקווה בצדם, שכן, וזאת ראוי שיידע הציבור: רק במקרים נדירים שבנדירים ובנסיבות ייחודיות באופן קיצוני, נוקטות מערכות רפואיות שכשלו בשקיפות, בגילוי יזום ובנטילת אחריות. על תשלום מקדמה ע"ח הפיצויים, גם כאשר ברור שישולמו בסיומו של הליך משפטי - אין מה לדבר.
התרשלות היא חלק בלתי רצוי, אך בלתי נמנע, בעבודתו של כל בעל מקצוע. גם רופאים, אשר לנגד עיניהם ריפוי מטופליהם וטובתם - מתרשלים. זה "אנושי" לטעות ואפילו להתרשל. כמו בכל בית חולים אחר, גם בביה"ח איכילוב ניזוקים מטופלים, ואף מוצאים את מותם, כתוצאה מטיפול רפואי רשלני. אנו טיפלנו ומטפלים במקרים רבים שכאלה, מול כל בתי החולים במדינה וגם מול ביה"ח איכילוב. רק במקרים בודדים ונדירים בנסיבותיהם, מובהקים וקיצוניים במיוחד, יזמו בתי חולים את הפנייה הראשונית אל המטופל, או אל שאריו, ואמרו "Mea culpa" - "זו אשמתי".
אז מה קרה כאן שהביא את פרופ' רוני גמזו לפעול באופן כה ראוי, אך כה חריג? האם אין זו אלא ההבנה כי את המקרה הזה אי אפשר להסתיר נוכח חשיפת פרטיו בתקשורת? האם זו מעורבות המשטרה ומשרד הבריאות והידיעה שהאמת תצא לאור? אולי הנראות של מי שהיה עד לאחרונה פרוייקטור הקורונה?
אני הייתי רוצה לקוות שלא השיקול הקר של ניהול משבר וטקטיקת הקטנת נזקים הם שלפנינו, אלא רוחה של תפיסה ניהולית חדשה אצל מנהל ביה"ח, הרואה בכנות מוחלטת של הרופא עם מטופלו משום ביטוי לחובות האמון שמטפל חב למטופליו, וזאת בגדרה של מערכת יחסים אשר מחד - מושתתת על אמון, ומאידך - מאופיינת ביחסי כוחות בלתי שוויוניים ובפערי מידע קיצוניים. אולי מותו המיותר והעצוב של חרזי ותגובת ביה"ח פתחו את הדרך להטמעת תרבות של שקיפות כלפי המטופל וכינונן של פרוצדורות גילוי יזום במקרי כשל רפואי. זאת, בצד ניהול הליכי הידברות מול המטופל במטרה להביא ליישוב מהיר של הסכסוך, ללא היזקקות לבית משפט כגורם מתווך או מכריע.
במאמר מוסגר ייאמר - הודאה באחריות מצד בית החולים אינה סופה של הדרך מבחינת הנפגע. במובנים רבים היא תחילתה. עליו להוכיח את נזקיו ולצורך כך להתמודד עם נטלים משפטיים ועם טענות לגיטימיות מצד בית החולים: סיכויי ההחלמה אשר עמדו לו לולא האירוע הרשלני, מצב בריאותי קודם, כושר השתכרות ועוד פרמטרים רבים עליהם מתקיימים דיונים בגדרה של כל תביעת נזיקין. תשלום המקדמה על חשבון הפיצויים הצפויים הוא צעד ראוי מצד ביה"ח וגם חכם, כי הוא אמור להבטיח את קיומו של הליך הידברות טרם פנייה לערכאות.
אני יודע - יושרה מצד בתי החולים אינה מבטיחה בהכרח יושרה מצד הנפגעים או באי כוחם. ניתן בקלות לראות מצב דברים בו מוסד רפואי נוטל על עצמו אחריות לטיפול כושל ולמחרת הוא קורא על כך בעיתון ובהמשך נחשף לתביעה. אך אני כן מאמין, בכל מאודי, שהגם שיושרה אינה מבטיחה יושרה מהצד השני - הרי היא מזמינה יושרה. היא מקדמת יושרה. היא מגלמת בסיס לאיכות אחרת של התנהלות.
אבל, וזה אבל גדול - ציפייה חד צדדית לגילוי יזום ונטילת אחריות מצד מערכות רפואיות, תהיה ריקה מתוכן אם מערכות אלה לא "תיראנה". אם לא תילקחנה בחשבון מצוקותיהן מרובות הרבדים ואם לא יינתנו תמריצים לאנשי צוות, למערכות עצמן ואף לשחקנים נוספים שעל המגרש. דרישה מוחלטת וחד צדדית לשקיפות מלאה ולגילוי יזום ממוסדות רפואיים, מציבה אותם וברמה האישית את המטפלים, בסיטואציה קשה מאוד. זאת דרישה אשר לא מופנית, בחוק, כלפי אף בעל מקצוע אחר. מאפיינים בעייתיים נוספים קיימים אף הם, כמו, למשל, נוכחותם של גורמים מבטחים ברקע הדברים.
דומה כי הגיעה העת לקידום פעילות שמטרתה הפחתת המתח ואי האמון השוררים במתחם היחסים מטפל/מטופל ברפואה ויישוב מהיר ויעיל, מחוץ לכותלי בתי משפט, של נזקי כשלים רפואיים. אולי עתה ודווקא לאור הדוגמא הראויה מאוד שהציג בעניינו של חרזי, ייזום פרופ' גמזו - ואני מזמינו לעשות כן - הקמת כוח משימה שיכלול נציגי מוסדות רפואיים, משפטנים העוסקים בתחום, נציגי מבטחים, מומחים ליישוב סכסוכים, פסיכולוגים ואחרים, שהמלצותיו עשויות להוות בסיס לייצור מציאות רפואית-משפטית אחרת. ראויה.
הכותב שותף מייסד במשרד כספי סרור ושות' העוסק באופן בלבדי בייצוג נפגעי רשלנות רפואית