הבחירה שלא להתחסן היא מידע פרטי?

ישראל נלחמת מזה שנה במגיפת הקורונה. נכון להיום, מניין המתים עומד על 5,673 ו- 773 חולים שנמצאים במצב קשה. מדי יום נדבקים בנגיף אלפים. בצד ההשפעות הבריאותיות הקטלניות הישירות של הנגיף, לא ניתן להתעלם מנזקים נוספים להם גרם הנגיף, ובהם לכלכלה הישראלית, לחינוך, לתרבות, לחיי הפנאי ולבריאותם הנפשית של אזרחי ישראל.

חצי הכוס המלאה: קיים חיסון שהממסד הרפואי סבור כי הוא בטיחותי ונמצא כבעל השפעה יעילה מאד. החיסון איננו רק מגן על המחוסן מפני המחלה, אלא מאפשר את הקטנת שיעורי ההדבקה והתמותה; וכתוצאה מכך, אמור לסייע להתגבר על המגיפה כך שישראל תוכל לחזור לשגרה ולשקם את עצמה.

אתמול אישרה ועדת הבריאות של הכנסת למסור מידע בדבר שמות האנשים שעדיין לא התחסנו לרשויות מקומיות, במטרה שהרשויות ינסו לשכנע אותם באופן אישי להתחסן. הכול, על מנת לצמצם את ממדי המגיפה. הצעד האמור עורר קולות שהזדעקו לנוכח הפגיעה החוקתית בזכות לפרטיות. האומנם ועדת הבריאות פגעה בזכות חוקתית? האם לאזרח זכות קנויה לשמור בפרטיות מידע לפיו הוא מסרב לקבל חיסון, מה שהופך אותו לסיכון פוטנציאלי לציבור?

רק לשם המחשה, שלשום מורה מאיזור השרון שלא מצאה לנכון להתחסן ואובחנה כחולת קורונה, גרמה לכ-80 תלמידים להיכנס לבידוד וכתוצאה מכך ל"חג פורים שמח" לכ-80 משפחות. המקרה האמור הוא מקרה קל יחסית. מה לגבי מי שלא מתחסן במודע ומדביק אדם אחר בנגיף וגורם למותו? ומה לגבי מי שלא מתחסן מבחירה, ולאחר מכן מתאשפז בבית החולים וגוזל משאבים יקרים בהם נושא משלם המיסים? או שהוא גוזל משאבים רפואיים מוגבלים על חשבון מישהו אחר שחלה ולא התחסן בלית ברירה (לאור אלרגיה וכיוב')?

בהחלט ניתן לקיים דיון על גבולות הזכות לפרטיות ואם מידע על פרט, שעלול להזיק לסובבים אותו הוא "מידע פרטי". הנה שתי שאלות לדוגמא שאנו יכולים לשאול את עצמנו בהקשר הזה: האם דבר היותו של נהג "נהג חדש" - הוא מידע פרטי של הנהג ולא עניינו של אף אחד אחר? האם שמו ופרטיו האישיים של עבריין הונאה/אלימות/מין הוא מידע פרטי אישי המוגן כזכות חוקתית? מדוע השאלות האמורות אינן מעוררות בדכ' דיון ציבורי ער בכל הנוגע ל"שמירה על הזכות החוקתית לפרטיות"?

הקונספציה, לפיה בחירתו של אדם שלא לקבל טיפול רפואי מהווה נחלת חייו הפרטיים בלבד היא שגויה, מכיוון שכאמור, בנסיבות מסוימות, לבחירה זו עלולה להיות השלכות מרחיקות לכת על כלל הציבור. הבחירה שלא להתחסן היא גם בחירה להזיק בפוטנציה לציבור.

אפילו נצא מנקודת הנחה שבחירתו של הפרט שלא לקבל חיסון נגד קורונה מהווה מידע פרטי, הרי שלא צריך להיות משפטן כדי לדעת שבשיעורי האזרחות בבית הספר התיכון מלמדים שניתן לפגוע בזכות חוקתית ככל שהדבר נועד לשרת מטרה ציבורית ובמידה שאינה עולה על הנדרש. מדובר במושכלות יסוד של כל מערכת מדינתית שמעוניינת לשמר את עצמה. למדינה כלים להתמודד עם איומים ומזיקים; ופגיעה/שלילת זכויות חוקתיות היא דבר טריוויאלי - בית הכלא פוגע בזכות החוקתית לחירות; לשוטרים וחיילים מוענקת אפילו הזכות לפגוע בזכות החוקתית לחיים או לשלמות הגוף. לכן, מתן מידע לרשות מקומית במטרה לאפשר לה לנסות להקטין נזקים ולשכנע סרבני חיסון להתחסן, כדי למנוע אסקלציה של מגיפה על כל ההשלכות הנובעות מכך, מהווה פגיעה מידתית וראויה בזכות לפרטיות שספק אם בכלל קיימת במקרה הנדון.

ובניסוחו הקולע של השופט חיים נחמיאס (ת.פ. 1326/92 מ"י נ' א' פלנסיה): "מכאן, שגם לחולה במחלה העלולה לסכן נפשות - ואוסיף משל עצמי; על אחת כמה וכמה לחולה שכזה - שרירה, קיימת ועומדת זכות בסיסית לחיות חייו בכבוד, לבוא במגע עם אחרים ולקיים יחסי-מין כאוות נפשו, ובלבד שהדבר אינו אסור בחוק. אין זאת אומרת שזכותו המכובדת של זה גוברת על זכותם הבסיסית של אלה הבאים עמו במגע להוסיף לחיות ולהתקיים, להיות מעודכנים מפני מחלתו הקשה שבהתפשטותה עלולה ממש לאוכלם עד נפש".

יוחאי שלף הוא עו"ד ומגשר - מומחה למשפט חוקתי; שותף במחלקת הליטגיציה של משרד איתן מהולל שדות