מרבית הזוגות עם ילדים שהתגרשו וחולקים ביניהם את המשמורת על הילד, גם אם לא באופן שווה, נדרשים להתגורר במרחק סביר זו מזה. זאת, מתוך ניסיון רב השנים של בית-המשפט לענייני משפחה המלמד כי מרחק שעולה על 30-40 ק"מ, מביא בחלק ניכר מהמקרים לנתק בין ההורה המרוחק לילדיו, ומסכל הלכה למעשה את ההסכמות בקשר למשמורת על הילדים. בהקשר זה מהווה השיקול של טובת הילדים כשיקול המרכזי, ובמרבית המקרים המשמעות היא שמירה על קשר רציף עם שני ההורים.
על רקע הפרקטיקה האמורה הנהוגה בבתי-המשפט לענייני משפחה ברחבי הארץ, פסק-דינה של השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה, שהתירה לאם להעתיק את מקום מגוריה עם שני ילדיה בני ה-6 וה-8 למרחק של מעל 200 ק"מ מהאב, גרם ללא מעט גבות להיות מורמות.
שירותי הרווחה התנגדו
האב והאם התגרשו לפני כמעט שנתיים, כאשר נקבע שהילדים ישהו אצל האב יומיים בשבוע ל-4 שעות כל פעם, וכל סוף-שבוע שני. העובדת הסוציאלית שסיפקה תסקירים לבית-המשפט המליצה להותיר מצב זה על כנו, ולא להתיר לאם לעבור מהקיבוץ הצפוני לעיר הדרומית. "מעבר מגורים למרחק רב כל כך בין הין ההורים יהווה פגיעה בקשר שהיה עד כה בין הילדים לאביהם", כתבה העובדת הסוציאלית בתסקיר שהגישה, ואף חזרה על עמדה זו בתסקיר נוסף שהגישה לבית-המשפט, אך כאמור לא הצליחה לשכנע את השופטת.
האב, פועל ייצור במפעל בצפון במשרה מלאה, התנגד למעבר הילדים לדרום. לפי תסקיר העו"ס, הוא משמש כדמות הורית יציבה בחיי ילדיו, ושותף מלא לגידולם. לטענתו, הוא שומר על קשר קרוב מאוד עם ילדיו, ונאלץ לעבוד שעות רבות על-מנת לדאוג לרווחת האם וילדיו. הוא נאלץ להתגורר בבית הוריו מכיוון שאין לו יכולת כלכלית לשאת בתשלומים עבור דירה, ומתכוון להאריך את זמני השהות כאשר יעבור לדירה משלו.
"האב לא עשה דבר כדי להרחיב את זמני השהות עם ילדיו"
חרף עמדת שירותי הרווחה וטענות האב, בפסק-דינה ציינה השופטת כי "האם היא הדמות הדומיננטית בחיי היום יום של הקטינים". לעומת זאת, ציינה השופטת, מאז נפרדו ההורים, "האב לא הרחיב ולא פעל להרחיב חלוקת זמני השהות והסדרי הלינה של הקטינים באמצע השבוע. עמדתו כי הוא מעוניין להרחיב את זמני השהות כאשר יעבור להתגורר בדירה לבדו נשארה בגדר הצהרה בלבד. לא שוכנעתי כי מעבר מגורי הקטינים לדרום פוגע בקטינים ובטובתם", קבעה, למרות הקושי הגדול שניצב כעת בפני האב לשמור על קשר עם ילדיו לאורך זמן. אמנם, השופטת ציינה כי "מטבע הדברים המרחק יפריע לקיום הסדרי הראייה ויקשה מאוד על קיום חלוקת זמני שהות וקשר פיזי רציף ושוטף בין האב לילדיו, ויהיה כרוך בנסיעות מותשות ואף בהוצאות נסיעה גבוהות ואולי גם בעומסי תנועה", ואולם באותה נשימה גם קבעה כי "המרחק הגיאוגרפי יכניס שינויים בין האב לקטינים, אך אין מדובר על ניתוק אלא על צורה אחרת של קשר".
כדי להקל במעט על האב, קבעה השופטת כי ברור שלא ניתן להותיר את זמני השהות של הילדים אצל האב באמצע השבוע, ולכן יש לפצות את האב בסופי שבוע וחגים. לכן, היא קבעה בחופשות ובחגים ישהו הילדים 60% אצל האב ו-40% אצל האם, כי הילדים ישהו אצל האב שני סופי שבוע ברציפות בכל חודש, כבר מיום חמישי, וכי שני ההורים ישאו בנטל הסעות הקטינים, כך שהאם תסיע אותם לצפון והאב ישיבם לבית האם. לדברי השופטת הסדר זה נועד להקל על האב, אך כלל לא בטוח כי מטרה זו אכן תושג באמצעות הסדר שעדיין מטיל נטל כבד על האב.
ומה לגבי טובת הילדים?
עו"ד הילה וינטרוב, מומחית לדיני משפחה אשר לא ייצגה בתיק, סבורה כי החלטת השופטת פוגעת בטובת הילדים. לדבריה, "בכל יום אנו עדים לכך שנדחות תביעות למעבר מקום מגורים במרחק של 40-70 ק"מ, ואז לפתע מגיע פסק-הדין שבו מאשרים לאם לעבור מרחק של 205 ק"מ, ומעלה שאלות כבוד משקל: האם טובת הילדים לא צריכה להילקח בחשבון בראש השיקולים? האם זו לא זכותם של הילדים שאביהם יהיה חלק מחייהם?"
עוד מוסיפה עו"ד וינטרוב: "עם כל הכבוד לבית-המשפט ופסק-דינו המנומק, אני סבורה כי מדובר בטעות קשה. המרחק הוא קיצוני מאוד, ולכן וקשה לי להאמין כי במבחן התוצאה האב יצליח לשמור על קשר רציף עם ילדיו - ובכך תפגע טובתם. כנראה שאם התיק היה נידון בתל-אביב, התוצאה היתה שונה לחלוטין, לאור העדר האחידות בין פסיקות השופטים השונים".