הישראלית של 2020: מקצועניות במשק בוחרות את אשת השנה שלהן בארץ

בצילו של משבר בקנה מידה עולמי, ועל אף קיומו הייתה זו שנה קשה וחשובה לנשים בישראל שכן במהלכה, בלטו כמה החלטות חסרות תקדים שהובילו פוליטיקאיות ונשות ציבור בארץ. פעילותן מהווה השראה לכולנו, ודורשות את תשומת ליבנו.

לצערנו, האלימות כנגד נשים היא אחת מן הפנים של משבר הקורונה בישראל. מתחילת המשבר ועד לעת הזו חלה עליה משמעותית במספר כתבי האישום שהוגשו בשל אלימות במשפחה לעומת התקופה המקבילה אשתקד. במהלך השנה נרצחו 25 נשים, מספר שאינו מתקבל על הדעת. אולם לאלימות במשפחה פנים רבות. כנגד אלימות פיזית, מילולית ונפשית חוקק החוק למניעת אלימות במשפחה המגן על הקורבנות. אולם, דרך נוספת וחמורה לא פחות היא אלימות כלכלית. למרות שמדובר באלימות שהשכנים אינם שומעים אותה ואינם יכולים להיחלץ לעזרת הקורבן, למרות שהיא איננה מותירה צלקות על הגוף, מדובר באלימות קשה לכל דבר ועניין, שלרוב מלווה גם באלימות מילולית ופיזית, ובוודאי מובילה אליהם.

בחרתי להתייחס להצעת החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה שהניחה בקיץ האחרון ח"כ מירב כהן על שולחן הכנסת. שמטרתה למגר את תופעת האלימות הכלכלית בין בני זוג ובין בני משפחה, כדי להגן על הכבוד ועל האוטונומיה הכלכלית של אדם ועל מנת לקדם שוויון בין המינים. לצערנו, הצעת החוק נדחתה בקול גדול, כאשר בין שלל הטיעונים המביכים שטענו נבחרי הציבור שסברו כי מדובר בחוק שיש לקבור אותו קבורת חמור, נשמעו טענות כאילו החוק יגביר את המתח בתוך התא המשפחתי, בני זוג יעשו בו שימוש שלא לצורך ובכלל החוק יוביל לפירוק משפחות. המשמעות היא שהחברה הישראלית אינה מכירה בקרבן של אלימות כלכלית כקרבן הראוי להגנה בחסות החוק. נקווה שלאחר הבחירות ובאקלים החברתי בו אלימות הפכה יומיומית, ההצעה תהפוך לחוק מחייב כך שנראה שינוי לא רק בתפיסה אלא גם במציאות של כולנו.

במאי 2020, בגיל 36, מונתה מירב כהן לשרה לשוויון חברתי. בכך הייתה לשרה הצעירה ביותר בממשלה. ארבעה ימים לאחר תחילת כהונתה נולד בנה השלישי. מאוחר יותר, באוקטובר 2020, אישרה הממשלה את הצעתה של מירב כהן, לפיה כ50% ממשרות הסגל הבכיר של שירות המדינה יאויש בידי נשים.

בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי חיובי בהתחזקות מעמד האישה, בהשתלבותן של נשים בתפקידי מפתח בפוליטיקה, בכלכלה ובעסקים, בדגש על אימהות צעירות. זהו שלב נוסף במאבקן של נשים לשוויון מגדרי. אם בעבר כבר ראינו נשים קרייריסטיות בתפקידים משמעותיים - לרוב, כנראה שהיה מדובר בנשים שבחרו בקריירה על פני משפחה או בנשים בוגרות בשלב בו הן סיימו את מלאכת גידול הילדים.

בתור אמא צעירה לילדה בת שנתיים וחצי, ובתור אישה ששוקדת בפיתוח קריירה ומימוש עצמי, אני רוצה להודות לכל הנשים אשר משמשות לי כמודל להשראה ומראות שלא צריך לבחור יותר בין קריירה למשפחה. לצד התקדימים, אתן גם יוצרות סביבה מאפשרת יותר וידידותית יותר לאימהות צעירות. סביבה מאפשרת יותר עבורי.

מה המשותף בין גל גדות הישראלית לג'סינדה ארדרן, ראשת ממשלת ניו זילנד? שתיהן נשים שמספרות את הסיפור של המדינה שלהן בעולם באופן מעורר השראה.

תמונות של ארדרן מניקה את התינוקת שלה במליאת הפרלמנט חרכו את הרשת, והרגישות והחום שהפגינה בזמן שקיבלה החלטות שהגבילו את החופש של אזרחי מדינתה, יוחסו בעיקר לכך שהיא אישה. בזכות מי שהיא והערכים הנשיים שלה, העולם כולו למד להכיר, להעריך ולהתרגש מניו זילנד הרחוקה.

גם הסיפור של ישראל מסופר בעיקר על ידי הפוליטיקאים והנציגים הרשמיים שלה, אך רובם המוחלט הם גברים. כתוצאה, המדינה שלנו נתפסת בעיני רבים כמיליטריסטית וכוחנית. רק כשמבקרים בפועל בישראל, דעתם של אנשים משתנה, שכן הם לומדים להכיר אותנו - הישראלים והישראליות - ונהנים מנופיה של מדינתנו והאווירה הייחודית שבה. אך כיצד ישראל יכולה להרחיב את העדשה דרכה מסתכלים עלינו בעולם אם התיירות העולמית לא צפויה להתאושש לפחות לעוד שנתיים? כאן גל גדות נכנסת לתמונה. גדות ללא ספק מייצגת באופן מעורר השראה את ישראל בעולם: מראיונות אותנטיים עם ג'ימי פאלון, לתמונות באינסטגרם מביקורים בארץ, אין לנו שגרירה טובה יותר כיום ממנה. דרך גל גדות, שלא מתביישת להגיד שהיא ישראלית - להיפך! - מילונים ברחבי העולם לומדים להכיר את ישראל וכולנו יוצאים נשכרים מזה.

גל גדות אינה לבד - מצטרפות אליה נשות עסקים ישראליות מובילות, שחקניות וספורטאיות, אמניות ומדעניות ואפילו נשים כמו שירי קניגסברג, המורה שהתלוננה על לימודים בתקופת הקורונה בסרטון ויראלי שתפס את תשומת ליבן של אמהות ברחבי העולם. לרגל יום האישה ב-2021, אני מזמינה נשים ישראליות שפעילות במרחב הגלובאלי, להכיר בכוחן להשפיע על הסיפור של ישראל ולקחת חלק פעיל במיתוג ישראל בעולם.

לפני שלוש שנים הוזמנתי על ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים לקחת חלק בפאנל חשוב העוסק בשילוב נשים בהכשרה מקצועית ובשוק העבודה במקצועות הנתפסים כגבריים. הכנס נפתח בהצגת שקף המראה באופן ברור כיצד המדיניות הנהוגה מאפשרת את הבידול התעסוקתי. מרשימת המקצועות, נצבעו בכחול מקצועות 'גבריים' ובוורוד מקצועות 'נשיים', כמו בניית ציפורניים או סייעות. חשבתי לעצמי בקול רם, אם היינו מערבבים את הרשימה ומשווקים את כלל המקצועות לכלל האוכלוסייה, ללא הפרדה מגדרית באמצעות גופי ההכוונה לתעסוקה, האם נשים היו בוחרות באותם מקצועות או אולי היו נכנסים שיקולים נוספים.

בספטמבר 2017, הוגש למשרד העבודה דו"ח בנושא קידום נשים בהכשרה מקצועית במקצועות הנתפסים כ"גבריים", ע"י דלית שטאובר, הדו"ח סקר את ההכשרות בשנים 2011 - 2016 לפיו לא קיים ייצוג לנשים בקורסי ההכשרה של משרד העבודה למקצועות הנתפסים "גבריים". עוד נכתב בדו"ח כי המציאות בשטח רחוקה מיעדי השוויון המגדרי והתעסוקתי, שמדינת ישראל חרתה על דגלה.

שיעור הנשים היהודיות המועסקות בישראל נמוך ב -10% מאשר הגברים, וכי השכר הממוצע למשרת שכיר בינואר 21 עמד על 10,428, בעוד שנשים מרוויחות 68.4% משכרו של גבר. בענף הרכב מועסקות כיום בין 3,500-4,000 נשים בכלל המקצועות, שיעור העסקתן עומד על 12.5%, שיעור זה מצביע על כך שלא הייתה מגמת שינוי לאורך השנים ובעיקר משום שמבנה שוק העבודה לא השתנה, ואין יעדי שיוויון תעסוקתי של המדינה בתחומים ומקצועות שונים.

מניתוח של ענף הרכב עולה הצורך להרחיב את מקורות הגיוס לתפקידים בביקוש ולשפר את הצמיחה, ואחד המענים לנושא הוא הרחבת הייצוג של נשים בענף הגברי. לאחרונה ערכנו סקר ביקושים במומנטום, שותפות מעסיקים של ענף הרכב, ובחנו בין השאר את שיעור העסקה של נשים סביב מקצועות ברצפת העבודה. מצאנו אחוז גבוה של נשים המאיישות תפקידים ברמה הגבוה של המקצוע, הן מביאות לידי ביטוי יכולות מקצועיות ושואפות להתקדם במדרג המקצועי. גם השנה, מומנטום יובילו קמפיין הסברה שמציג את אפשרויות התעסוקה וההתפתחות בענף במיקוד על שילוב נשים בענף. אנחנו משקיעים מאמצים רבים להרחבת הייצוג והגיוון המגדרי במסלולי הלימוד וההכשרה, וברתימה של המעסיקים להעסיק יותר נשים בתפקידים השונים.

אחת הנשים שמהווה עבורי השראה במיוחד בימים אלו של התמודדות חברתית-כלכלית עם מגפת הקורונה היא פרופ' אריאלה לבנשטיין. פרופ' לבנשטיין נבחרה השנה לכלת פרס ישראל בתחום חקר העבודה הסוציאלית והקרימינולוגיה ונחשבת לאחת מראשוני החוקרים בארץ אשר זיהו ודנו באתגרים הצפויים לחברה בשל מגמת הזדקנות האוכלוסייה. אישית, לא רק שהיה לי הכבוד להיות סטודנטית של פרופ' לבנשטיין באוניברסיטת חיפה, אלא שגם נושא המחקר שלי בעבודת הדוקטורט נולד מתוך אחת ההרצאות שלה. אירועי השנה האחרונה הציפו את אתגרי ההזדקנות באופן כללי וחיזקו בי את ההבנה שתחום העיסוק שלי -קידום, פיתוח והשקעות בטכנולוגיות הבאות לשפר ולשמר את איכות החיים של בני הגיל השלישי חשוב ונדרש. בשנה האחרונה יזמתי מסמך הדרכות לקהל הרחב בו 10 המלצות לימי קורונה, חברתי לפורומים ממשלתיים הדנים בהטמעת טכנולוגיות לקידום איכות החיים של אוכלוסיית בני הגיל השלישי, הקמתי פרויקט להצגת טכנולוגיות מוכנות לשיווק בזירה הבינלאומית וכמובן המשכתי לייעץ ולכוון חברות על מנת לחזק את היזמות הישראלית בתחום. היזמות לשיפור ושימור איכות החיים של בני הגיל השלישי מלווה את חיי המקצועיים כבר שנים רבות וכל הכרה שכזאת, כנס, וועדה או דיון שדן באספקטים הקשורים לכך מחזקים אותי להמשיך ולפעול לקידום הנושא.

Every body hurts אומר השיר, לכולנו כואב. מעטים הופכים את הכאב הפרטי שלהם למאבק ציבורי לטובת הכלל כך שייווצר שינוי בעולם שיהיה לטובה, גם אם הכאב שלהם כבר לא יחלוף לעולם. ענת דייגי היא ההשראה שלי כי היא אישה בדיוק כזו. לאחר שאיבדה את בנה, דוד, בן התשעה חודשים במעון יום ללא סטנדרטים וללא פיקוח היא בילתה את ארבע השנים האחרונות בדאגה יומיומית שאף אמא לא תצטרך לכאוב את כאבה. היא לא חיפשה להעניש את המטפלת שנמנמה בזמן שבנה נשם את נשימותיו האחרונות, כי אם פעלה בכל המרץ לדאוג שתחום הגיל הרך בישראל יזכה לסטנדרטים ודרישות סף מינימליות לאחר שנים רבות של הזנחה פושעת.

בשנה האחרונה הצליח מאבקה של ענת להגיע לשיא חשוב כאשר תוקנו תקנות הפיקוח על המעונות לגיל הרך. אותן תקנות שאם היו קיימות ונאכפות ארבע שנים מוקדם יותר היו מבטיחות את כמות המטפלות במעון של דוד, הכשרתן ותנאי המחיה במקום ואולי מונעות את האסון הנורא שפקד את ענת.

לצערי הטיפול בגיל הרך, אותה תקופה עדינה בה כבר הוכיחו מחקרים רבים כי נעשית ההתפתחות המנטלית הגדולה ביותר של ילדינו, עדיין נמצא בתחתית סדרי העדיפויות והמענים הניתנים בו מוגבלים ומצומצמים ביותר. יתרה מכך האחריות עליו נמצאת בידיו של מעין אגף הנקרא "זרוע העבודה" אשר מועבר מידי מערכת בחירות בין משרד הכלכלה למשרד הרווחה ואיננו חלק ממערכת החינוך בישראל ובשל כך איננו עומד בכל סטנדרט פדגוגי התפתחותי כפי שהיה אם היה מנוהל על ידי משרד החינוך.

כשחושבים על נשים מעוררות השראה, במיוחד השנה, עולות ובאות לראשי תהלוכה מרשימה של מנהיגות ישראליות ובינלאומיות. ראשות מדינות העולם שהשכילו לנהל את משבר הקורונה ולא להתנהל בתוכו, נשות הפוליטיקה הישראלית, ללא קשר לשיוך המפלגתי שלהן, אשר עושות לילות כימים לרווחתנו, נשות מדע ואקדמיה פורצות דרך שמוחן ההוגה משנה את חיי היומיום שלנו.

אבל אני בוחרת הפעם לרדת משכבת האטמוספירה לקרקע ולהקדיש את דבריי לחברותיי ולי, נשים רגילות, בחיים יומיומיים, שום דבר מיוחד, שום דבר הירואי, אבל אולי פה טמון כל הקסם?

וכשכל מה שהכרת מתחלף באבחת וירוס עטור כתרים את מגלה על עצמך כל מיני דברים מעניינים- כל הפרדיגמות נעלמות, את מבינה שלתסכולך יש ספים חדשים, את פוגשת דמעות פתאומיות באמצע הכנת ארוחת בוקר, את מבולבלת לפעמים כמו ילדה, את חרדה לאהוביך כך שהנשמה נלפתת בלי מקום לאוויר, את נשרפת. אבל כיאה לעוף החול שאנחנו, נעלה מהאבק, נתרומם, נגלה את עצמנו מחדש בנוצות צבעוניות, נמשיך הלאה. לא רק כי אנחנו חייבות אלא גם כי אנחנו רוצות.

למדנו השנה לסמוך יותר על האדוות החברתיות סביבנו, על הבית, על הקהילה, על החברים. עשינו רשימה של דברים שלעולם לא נשכח כמו להגיד לגננת של הקטנה שאנחנו אוהבות אותה עד אין קץ, התפללנו, כל אחת לאלוהיה שלה, אכלנו, נשמנו ותכף כבר פורסות כנפיים להמריא.

לכן, אחיותיי לגורל ולסטטוס המשפחתי, בפעם הבאה שתעברו מול המראה (סביר שבידיים מלאות חפצים בדרך למקומם), תעיפו מבט על הגברת שניבטת אליכן בבואה ותפרגנו לה חיוך.

מגיע לה.

בדוק.

שנים שאני עוקבת ומקבלת השראה מנשים קרייריסטיות, בכירות, משפיעניות, עוצמתיות. אבל לאחרונה אני חוזרת למקורות. לדור הנשים המייסדות. פמיניסטיות פורצות דרך (עוד לפני שהמילה "פמיניסטית" הייתה מילה רווחת), בעלות עוצמה אדירה, גם אל מול קושי ואבדן (עוד לפני שהמונח "עוצמה נשית" היה מונח שגור בפי כל נערה, וטוב שכך).

לא צריך לחפש רחוק. סבתא שלי, טניה גוז וסבתא של בן זוגי, אסתר גואטה, כל אחת בדרכה הייתה אישה, מנהיגה, פמיניסטית ופורצת דרך שעשתה מבחינתי את הבלתי ייאמן - הקימה, יצרה, טיפלה, הובילה, הנהיגה והצילה נפשות. בן זוגי מספר על סבתו שאף פעם לא אפשרה לאין להיכנס אליה הביתה. אני מנסה ללמוד מהן את הוקרת התודה ותחושת השפע אל מול המחסור והאבדן שהיה פעמים רבות מנת חלקן.

וכמובן שלא רק בדור המייסדות היו נשים מרשימות ומעוררות השראה - מרב מיכאלי היא בעיני אחת כזאת בדורנו. לא במובן הפוליטי. אני לא אדם עם עמדות פוליטיות מובהקות אבל אני כן אישה שבחרה לבנות את הקריירה שלה בעשייה חברתית משמעותית וככזאת, אני מקווה שיהיו לנו הרבה נציגי ציבור (וברוחה של מרב - נציגות ונציגי ציבור) שפועלות בכזאת תשוקה, אומץ ועקביות בנושאים חברתיים אקוטיים למען נשים, ובכלל.

חונכתי וגדלתי בבית בו לאבי ולאימי היו תחומי אחריות שונים, אך הכול נעשה מתוך כבוד, עזרה הדדית ושוויון מלא. ערכים אלה מלווים אותי בחיי המקצועיים והאישיים ואני פועלת להנחיל אותם גם לשלושת בנותיי במסרים מילוליים, וחשוב מכך בדוגמא אישית. שוויון הינו תנאי מאפשר, אך איננו ערובה להצלחה. כל אדם, ללא קשר למגדר שלו צריך לקבוע לעצמו יעדים ומטרות להתוות את הדרך ולפעול בהתמדה, בנחישות ובמקצועיות, על מנת להשיג אותם.

בנוגע למעמד הנשים במדינה - הנושא מורכב מרבדים רבים ושונים, ובהחלט יש עוד מה לשפר. עוד בטרם קום המדינה, נשים היו שותפות מלאות במאבק על הקמת הארץ ,העבודה העברית והשמירה על הישוב ולחמו כתף אל כתף עם חבריהם הגברים. במדינת ישראל כיהנה גולדה מאיר, אישה, כראש ממשלה הרבה ליפני אירופה ומדינות מערביות נוספות, אך בד בבד היו נפוצות התנהגויות רכושניות, מתנשאות ומחפיצות כלפי המין הנשי.

סוגייה שעולה כיום לדיון ציבורי ומחייבת טיפול שורשי, עמוק ויסודי היא הקלות הבלתי נתפסת של אלימות כלפי נשים. אני מצפה מהמדינה באמצעות הרשויות השונות לפעול בצורה נחושה, ברורה וחסרת סבלנות, על מנת לעקור תופעה זו מהשורש. חיי נשים אינם יכולים להיות הפקר.

האישה שמהווה השראה עבורי היא עמית דולב, האחיינית שלי, שחלתה בסרטן בתחילת שירותה הצבאי. בעזרת אופטימיות ואמונה, כי לכל דבר יש סיבה, התמודדה כאישה צעירה עם האתגרים הבריאותיים והנפשיים הכרוכים בכך באופן מעורר כבוד וראוי להערצה. עמית המשיכה להביא לידי ביטוי את שמחת החיים והכישרונות הרבים בהן היא בורכה, הציבה לעצמה יעד מאתגר, התמודדה והתקבלה ללימודי רפואה. מבחינתה הדרך אותה עברה, הכשירה וכיוונה אותה ללימודי הרפואה, על מנת לאפשר לה להביא לידי ביטוי את התובנות אותן רכשה ובאמצעותן לעזור ולטפל באנשים אחרים. במילותיה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". היא ההשראה והגיבורה הכי גדולה בשבילי, ואני מאחלת לה בכל ליבי, כי תמשיך להצליח ולהפיץ אור סביבה.

לצערי נשים רבות מדי, עדיין מתמודדות עם אלימות המופנית נגדן מדי יום, שעה שעה. לאלימות פנים רבות והיא לובשת צורה במגוון דרכים, אשר כולן כאחת, הופכות את חייהן של אותן נשים למסע טרור שבמקרים טרגיים גם מסתיים ברצח. המקרים שעולים לכותרות הם בדרך כלל מקרים של אלימות פיזית, אבל בריונות מול נשים לא באה לידי ביטוי רק בפן זה. אלימות כלכלית אינה משאירה חבורות כחולות, אינה משאירה סימני סכין, אבל פוצעת ומסרסת גם היא, ובעיקר היא מתמשכת ומשאירה את חותמה על חיי היום יום של נשים אלו שנתונות לכפייה ולשליטה גברית.

לאלימות כלכלית גוונים רבים - החל משליטה מלאה של הגבר על הנכסים והכספים המשפחתיים, ועד מניעה של יציאה לעבודה והשתכרות עצמאית. אלימות כלכלית אינה שייכת למגזר מסוים, להשכלה או למעמד. היא תוצאה של אישיות שתלטנית וכוחנית. תקופת הקורונה על מתחיה הכלכליים מחמירה את תופעת האלימות הכלכלית, רובינו לא נחשף לממדיה אבל היא שם, ומצמצת את הכוחות הנפשיים והעצמאות של נשים רבות שגם כך מתמודדות בתקופה לא קלה, וכאשר 70% מהמפוטרים/ות הן נשים.

ח"כ מרב כהן הצליחה להעביר בוועדת השרים הצעת חוק שתימנע גם אלימות מסוג זה, אך היא עדיין לא עברה ואושרה בכנסת. אלימות היא אלימות ועל המדינה למנוע גם סוג כזה של אלימות, והאחריות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו הוא לזהות מקרים אלו ולהפנותם לגורמים מומחים בנושא, בדיוק כמו שאנחנו נדרשים במקרים של חשש לפגיעה פיזית.

כאשר נשים ממוקמות בתפקידים בכירים ומצליחות להעביר מסרים בצורה ברורה, מורכבת ולא חד מימדית, יש לזה השפעה חזקה, מעודדת ומקדמת. ב-Sanara Venturesשבה אני עובדת כמנהלת משאבי אנוש, ומשקיע בפיתוח סטארט-אפים רפואיים, אני רואה ערך רב בתחום הבריאות וחשיבות רבה להמשיך הפיתוח בתחום הרפואי והשמתו בסדר עדיפות גבוה בחברה הישראלית. לכן, השראה נשית בעיני היא אותן נשים המביאות קול ייחודי לקדמת הבמה, ומאפשרות לשיח הציבורי להישמע מאוזן, ממוקד ועם חזון מורכב של מציאות מגוונת.

פרופ' גליה רהב מביאה אמירה חשובה של אישה מקצועית, מומחית בתחומה, שמצליחה להבין את מורכבות המצב, מצליחה לראות את שני הצדדים, הן את הסכנות שבקורונה והן את חשיבות חיי השגרה. בעידן שבו תקשורת היא קריטית מאוד ויש לה השפעה מרחיקת לכת על התנהגות הציבור, יש ערך לאישה כמוה, המשלבת מומחיות רפואית לא קיצונית, לא מתלהמת ולא מבטלת שמסוגלת גם להגיד בו זמנית שהיא לא יודע הכל ויש עוד דברים שצריך להמתין וללמוד. היא גם מעודדת את האנשים והסביבה להישמר ולהיזהר ועם זאת מבינה שיש ערך להמשך תפקוד וחיים נורמטיביים.

הבחירה שלי היא אור-לי ברלב, אקטיביסטית חברתית ועיתונאית עצמאית המובילה את הסיקור החדשותי מאירועי המחאה בבלפור. בזמן שמתקיים שיח על מספר הנשים המועט באולפני החדשות, הן כעיתונאיות וכתבות והן כמרואיינות- מתקיימת מהפכה של סיקור חדשותי מחוץ לאולפן הממוסד. אור-לי ברלב פועלת לאורך שנים כעיתונאית עצמאית. בזמן מחאת בלפור היא משדרת מהשטח בכל ההפגנות ישירות לרשתות החברתיות ומביאה את הקולות וההתרחשויות אל מאות אלפי צופים במשך שעות רבות של שידור חי, ללא עריכה. זו עיתונות משוחררת מלחצים ממסדיים, הזוכה לתמיכה רחבה מתוך התשוקה הציבורית לקבל מידע אותנטי. בעידן בו מצד אחד מוצגים לנו אין סוף "דאטה" ואינפורמציה ומצד שני, אלו מוטים ומנוצלים למניפולציות רבות - ערכו של השידור החי, נטול העריכה, הלוקח סיכונים ו"מלכלך" את ידיו בעבודת שטח, מרגיש חריג. המחאה הנוכחית היא מלחמה על פני המדינה. מבחינה זו, אור-לי ברלב היא כתבת מלחמה. העובדה שהיא עושה עבודתה בתמיכת מימון ההמונים מעידה על רצון הציבור לערוץ תקשורתי מסוג זה ומציגה מודל חדש שטרם ראינו כמוהו. מודל זה, המופיע באתרי חדשות עצמאיים נוספים, מרגשים, פמיניסטיים, בקולן של נשים שטרם שמענו כמותן- ממלא אותי תקווה כי נזכה בעתיד לשמוע ריבוי קולות וסיפורים של נשים נוספות".

השנה יחד עם שלל אתגרי הקורונה, השיח המפלג בין המגזר החילוני לחרדי רק הלך והקצין. בין הפגנה להתקהלות, בין פוסט אחד לשני נראה שכולם צודקים וכולם אשמים. האישה שהצליחה לדעתי לתרום לשיח מאפשר ומכיל גם בתקופה מורכבת זו היא אשת התקשורת סיון רהב מאיר. שבכל פרשנות ראיון וטור גרמה לכולנו לחשוב קצת אחרת ומעל לכל הראתה לנו שאפשרי והכרחי לקיים שיח מכיל בין המגזרים, כזה שמאפשר הבנה מורכבת יותר של המציאות. שהחיים הם לא שחור לבן תרתי משמע.

אנחנו בעמותת התקשרות מסייעים לזוגות שנקלעו למשבר על רקע פערים דתיים, לגשר ולחיות יחד למרות הפער ולחבר קצוות בבית, לבנות יחד בית שמכיל את שני הקצוות. השנה ראינו כמה השיח השפיע על החוזרים בתשובה והיוצאים בשאלה גם בתוך המערכת הזוגית והמשפחתית. כשהשיח הציבורי לא מכיל, עבור אותו אדם שעובר תהליך אישי זו הופכת להיות מלחמה כפולה- גם בתוך עצמו וגם עם הסביבה.

זכינו להשתתפותה של סיון בסמינרים של התקשרות זוגית וראינו את ההשראה והתקווה הנחוצה שהיא נותנת למציאות הזו.

אשת השנה שלי היא טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם. האישה שמנהלת את העיירה שלה כמו אמא שמנהלת משפחה גדולה, מלאת גוונים וצבעים. טל היא אישה, צעירה, מזרחית, שגדלה בפריפריה של מדינת ישראל. כל כך הרבה חסמים, ואישה אחת נדירה שמשמשת מגדלור לכל ילדה ואישה בישראל. במשך שנים היא מקדישה את חוכמתה, נשמתה וליבה להפיכת הבית שלה במדבר למקור של עוצמה והשראה למדינת ישראל כולה. אחד המשפטים לאורם אני חיה הוא:you can't be what you can't see" ". טל אוחנה מאפשרת לכל ילדה ואישה, בכל נקודה על המפה, לדעת שהיא יכולה להיות גדולה באמת. אני מברכת אותה מעומק ליבי שתהיה אמא של ילד משלה בקרוב, ומברכת אותנו שיום אחד היא תהיה אמא של מדינת ישראל כולה.

אשת השנה שלי היא מרוה זהר, שורדת אונס בעצמה, שהקימה לפני כמה שנים מרכז מרפא לשורדות אונס שהוא ראשון מסוגו בעולם. השנה, שנה מאתגרת וטריגרית מבחינות רבות, המשמעות של אמ"ן- אדמת מרפא נשית היא משמעותית אפילו יותר. הן אומרות ולא סתם - הנשים שחיות שם היו מתות אם אמ"ן לא הייתה קיימת. במדינה מתוקנת אמ"ן הייתה צריכה לקבל את תמיכת ומימון הממשל אבל כאן היא צריכה להלחם על החמצן שלה כל שנה מחדש. מדובר בבית, קהילה שבה הן יכולות להתחיל לשקם את חייהן בביטחה, בהגנה ובתמיכה. אמ"ן הוא מסוג המקומות שחייבים להתקיים. בישראל ובכל מקום אחר. המקום הזה הוא הוא ההגדרה של הצלת חיים. ואמ"ן זקוקה לנו שנאפשר למרחב המרפא הזה להמשיך להתקיים.

את מרווה הכרתי אחרי ששמעה על "ערכת כלים להחלמה מאונס" סדרת רשת שעוסקת בהתמודדות עם פגיעה מינית שיצרתי. היא סיפרה לי כמה משמעותית הייתה הערכה בתהליך ההתמודדות שלה. זאת ההזדמנות שלי לספר לה כמה משמעותי הקיום של אמ"ן עבור כולנו - הידיעה שישנו בית מוגן שאליו אנחנו יכולות לגשת הוא משמעותית לא רק עבור הנשים שנמצאות שם. היא משמעותית כי היא אומרת לכולנו שמגיעה לנו תמיכה. שאנחנו ראויות למענה כולל. ושאנחנו כבר לא לבד עם הפגיעה.

בשנה האחרונה, מאז פרוץ משבר נגיף הקורונה פרופ' גליה רהב הפכה לדמות מוכרת בכל בית. רהב ליוותה את ראשוני החולים שהגיעו מספינת "דיאמונד פרינסס" והייתה מי שהקימה את מחלקת הקורונה הראשונה בשיבא. מעבר לעובדה שמדובר באישה שהובילה את המלחמה בנגיף 24.7, היא הקפידה על פעילות הסברתית בתקשורת, השכילה להבין שמדובר בלחימה שעיקרה תודעתית.

זו הייתה שנה שבה הציבור הישראלי היה צמוד לטלוויזיה יותר מתמיד, אינספור פאנלים מקצועיים, הערכות מצב, מומחים שהורידו והעלו את מפלס החרדה בהתאם לנתונים. לכן, דווקא בשגרת שידורים של "מצב מלחמה" תמידית הופעתה של פרופ' רהב לצד אותן דמויות גבריות הוכיחה לכולנו ובייחוד לצופות הצעירות שנשים יכולות וצריכות להיות חלק בלתי נפרד מהובלה ופתרון של משבר, כל משבר קטן כגדול.

בשעה של חוסר וודאות פרופ' גליה רהב הייתה מבין הדמויות היחידות שנשארה איתנה מול מכבש הלחצים הפוליטיים, הכלכליים והביקורת הציבורית ולא חששה לומר בקול ברור את דעתה גם כשזו הייתה מנוגדת לרבים.

כנשיאה היחידה מבין האוניברסיטאות בארץ, אני רואה חשיבות גדולה בשבירת אותן "מוסכמות שקופות" שהתרגלנו לחיות על פיהן כדי להתקדם לעתיד בו תהיינה יותר נשים בעמדות מפתח, בעמדות של קבלת החלטות, בתקשורת ובאקדמיה. השינוי אמנם כבר התחיל, דוגמא לכך היא האוניברסיטה הפתוחה שבה מעל ל 45% נשים בסגל האקדמי הבכיר יותר . בהנהלת האוניברסיטה מכהנות נגידה, נשיאה, מנכ"לית ודיקנית. נשים נמצאות בעמדות ניהול בכירות בתעשיית ההייטק, בעולמות הפיננסים ועוד. יותר צעירות מחליטות ללמוד לתארים שיאפשרו להן להשתלב ב "בסטרסט אפ ניישן" בעתיד, ועדות לכך היא עלייה משמעותית במספר הצעירות שלומדות ב"אקדמיה בתיכון" במסגרת האוניברסיטה הפתוחה למשל. אז אמנם התקדמנו, אך דרכנו עוד ארוכה ולכן נשים כמו פרופ' גליה רהב הן חלק משמעותי מתהליך היסטורי זה.