בעל רשת אופנה בשנות ה-40 לחייו שהתגרש מאשתו לאחר 5 שנות נישואין, ביקש מבית הדין הרבני האזורי בנתניה, לבטל המזונות לבנותיו הנמצאות במשמורת משותפת, על סך 3,000 שקל לחודש. זאת, בטענה כי העסק שלו נקלע לקשיים כלכליים בגלל הקורונה וכי בעקבות המשבר מכר את הבית והרכב, צבר חובות גדולים לבנקים וכרטיס האשראי שלו בוטל.
האיש תושב מרכז הארץ, טען כי הוא התרסק כלכלית ובדרך לפשיטת רגל, חייב כמיליון וחצי שקל ולעומת זאת גרושתו נישאה בשנית לסופר סת"ם שמרוויח שכר חודשי בנוסף לקצבת ביטוח לאומי. הגרוש הוסיף כי גרושתו עובדת בתחום החינוך ובנוסף מפעילה מכון יופי ועובדת בשחור. הוא אפילו שלח חוקרת פרטית שעשתה החלקה בכ-800 שקל והצליחה לדובב אותה על פעילות המכון. זאת כאשר לטענתו, גרושתו התנערה מהחובות שרבצו על העסק במועד גירושים שעמדו על סך של כ-650 אלף שקל.
לטענתו מדובר בשינוי נסיבות, לכן הצדק אינו יכול לסבול את האפשרות לפיה יוותרו המזונות והמדור (הוצאות הילדות) על כנם באופן שהנתבעת תמשיך לקיים רמת חיים שעה שהתובע התדרדר אל פת לחם.
בא כוחה של האשה, הטוען הרבני, הרב אלעד אמסלם, טען כי המידע הכלכלי שהבעל הציג לבית הדין הוא חלקי ומבלי שפרס תמונה מלאה של מצבו הכלכלי. הוא המציא את חובות העסק שלו, אך לא הציג דפי חשבון, הלוואות, פיקדונות וחסכונות, טופס 106 ועוד. בנוסף טען כי הסכם המזונות נוסח בהסכמת בני הזוג כאשר כבר אז הבעל טען כי העסק נמצא בחובות של כ-650 אלף שקל.
לטענתו, מדובר בשתי קטינות שאימן משתכרת סכום זעום מדי חודש ובעלה החדש מתקיים מקצבת נכות עם חוב מזונות לילדיו מנישואיו הקודמים. בנוגע למכון היופי, טען כי אין לה מכון ורק עשתה החלקה לגיסה ולשתי חברות. לטענת בא כוחה, בעלה של האישה אינו סופר סת"ם והוסיף כי הגרוש השכיר את העסק לחברו, לכן לא הגיוני שהעסק אינה רווחי. לדבריו, חוב המזונות מוטל על אביהן הביולוגי ולא ניתן להשליכו על בעלה החדש, במיוחד כאשר מדובר בקטינות מתחת לגיל 15.
שלושת דייני בית הדין דחו את טענות הגרוש והשאירו המזונות על סך 3000 שקל לחודש על כנם, למרות שבהורות משותפת בג"צ פסק כי אין לחייב במזונות.
הדיינים קיבלו את טענות הרב אמסלם וקבעו כי כאשר ביה"ד מבקש לבחון את מצבו הכלכלי של האיש, לא די בהוכחת קשיים בהם מצוי העסק. יש צורך לבחון את מצבו הפיננסי האישי של האיש, שכן האיש ועסקו לאו חד הם. מדובר בחברה בע"מ אשר בה כשמה כן היא, ערבות הבעלים לחובותיה מוגבלת, החברה הינה ישות משפטית כלכלית ואינה מזוהה שכזו עם בעליה. ביה"ד דרש מהאיש מספר פעמים להמציא לידיו חשבונות עו"ש עדכניים, מצב חסכונות ופיקדונות, שערוך כללי בבנק, ואולם האיש התחמק בשיטתיות מלהמציאם.
הדיינים ציינו כי במהלך הדיון נתבקש הגרוש ע"י ב"כ האישה להציג את יתרת העו"ש, אלא שבדיעבד התברר כי ניסיונו לשלוח את היתרה למזכירות באמצעות הדוא"ל לא צלחה. נראה שהמשימה הכבדה של שליחת מסמכים לביה"ד גם אם אינה צולחת בראשונה חזקה שתצלח בשנייה, וגם אם יונת הדוא"ל אינה עושה שליחותה לא בראשונה ולא בשנייה ובשלישית, יכול התובע לפתוח את חלון התיבה ולהטריח עצמו לביה"ד ולדאוג כי הוא ולא מלאך ימציא את שנדרש. אף על פי שביה"ד פנה אליו בעקבות הפצרת ב"כ האישה גם בעת הדיון וגם בהחלטות בכתב לאחריו, פעמיים, להמציא לידיו עדויות על מצבו האישי, שערוך כולל של חשבונותיו, הדבר לא נעשה עד רגע זה, משכך לא הוכיח האיש כי אכן מצבו כזה בכי-רע באופן כזה שלא יוכל לעמוד בתשלום המזונות.
הדיינים הוסיפו כי כעת החברה מושכרת לחבר, טענה תמוהה בשל אי-ריווחיות העסק. בית הדין קבע כי אמנם האיש תולה את קריסתו עקב מגיפת הקורונה, אולם לדבריו אינו מתפרנס כבר חצי שנה קודם הגשת תביעתו, היינו תחילת 2020 ,תאריך זה הינו מוקדם להתפרצות המגיפה בארץ, ובודאי שסכומי חובות עליהם מצהיר אינם תוצאה מיידית של המשבר, אלא פרי התנהלות כושלת של שנים קודמות. לגבי טענות הגרוש לגבי מכון היופי של האשה, דייני בית הדין קבעו כי קיום עסק ביתי של קוסמטיקה ומכירת מוצרים אינו יכול להעיד, ללא הוכחות ברורות, על הכנסה קבועה ואיתנות כלכלית. גם שליחת אותה חוקרת, לטיפול יחידני שבשלו נגבה סכום מסוים, אין בו כדי להעיד על עסק משגשג עם קליינטורה קבועה ומכניסה.
לסיום, כאמור, בית הדין דחה טענותיו וגובה המזונות לבנותיו על סך 3000 שקל לחודש נותרו על כנם.