פסח הוא חג החירות, רק שגם כאשר אנחנו בני חורין, מסתבר שקשה לנו להפסיק לעבוד - במיוחד אם מדובר במנכ"לים מקצועיים שהעבודה היא חייהם. לכבוד החג שיסתיים במוצאי שבת, פנינו לארבעה מהם וביקשנו טיפים שיעזרו לנו לצאת מעבדות לחירות.
רוית קלוד, מנכ"לית מרס ריגלי ישראל:
השנה שחלפה הייתה מאתגרת ותובענית, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית, במיוחד בגלל משבר הקורונה. כמנכ"לית של חברת מרס ישראל, הבנתי שעל מנת לצלוח את המשבר, עליי למצוא את הדרך לאזן את האתגרים בחיי היום יום שלי.
את האיזון מצאתי בשלוש דרכים עיקריות:
הראשונה היא מודעות. לקחתי החלטה ובחרתי לשחרר את כל מה שלא נמצא בשליטתי, הבנתי שכאשר העולם כולו חווה משברים ותחת גלים גבוהים ומאיימים, עליי לא להילחם בגלים, אלא לנווט את דרכי דרכם ובאמצעותם לנוע קדימה. ההכרה בהבדל בין מה שנמצא בשליטתי ומה שלא, הוא שהיווה לי את השיחרור ואפשר לי לרכז את מלוא המאמצים שלי בלקבל החלטות בצורה במפוכחת ומציאותית בנושאים שכן נמצאים בשליטתי.
שנית, מצאתי את האיזון במשפחה שלי, בעוגן המרכזי והחשוב בחיי. העבודה היומיומית שלי סוחפת אותי לעיתים לעבוד בשעות לא שיגרתיות ולא תמיד אני מספיקה להגיע לארוחת הערב בבית, אך ישנה ארוחה אחת בשבוע עליה אני לעולם לא מוותרת, והיא ארוחת ערב שישי. זוהי ארוחה אחת בשבוע בה כולנו מתאגדים סביב השולחן, בה זמן האיכות שלי עם משפחתי הוא מזוקק וייחודי, ובה אני מתנתקת מהכל ואני רק איתם. שואבת כוחות ומעניקה בחזרה.
דבר נוסף המאזן אותי הוא היכולת לקחת פסק זמן, ולעשות משהו ייחודי שהוא רק שלי. מתוך ההבנה שאני זקוקה לשקט, ועל התרומה המשמעותית שלו בחיי, חזרתי לרכב על סוסים לאחר פסק זמן יחסית ארוך בו לתחושתי לא היה לי את הזמן לכך. כעת, אני עושה לעצמי את הזמן ויוצאת פעם בשבוע לרכב, ושם על גבה של מיסיס טוויסטר הסוסה שלי אני מוצאת את השקט, שם אני מתחברת לטבע, לעצמי ולמחשבותיי, שם אני מקבלת את ההחלטות הכי מדויקות עבורי גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית.
אסכם בכך שאמליץ לכל אחת ואחד להבין היכן נמצאים העוגנים המאזנים שלהם ומאין הם מוצאים את השקט ואת הכוחות החיוניים להתפתחות שלהם, לא רק כמנהלים, אלא כבני אדם.
"למצוא מפלט אישי"
ירון בן אלי מנכ"ל USHOPS:
שנת 2020 הייתה שנה מאתגרת כמעט בכל המובנים מהאישי למקצועי. משבר הקורונה טלטל את הלוחות הטקטוניים שמתחת לרגלינו וחייב אותנו להסתגל למצב שלא היכרנו. חלק מכך היה גם הצורך להמציא את עצמך מחדש ולהתאים את מהלך המחשבה למצב שונה ואחר. החשיבה האוטומטית שהרבתה לשרת בימים רגילים כבר לא שירתה אותנו.
לצד האתגרים שבניהול חברה בינלאומית שעוסקת ביבוא אישי בימים שהשמיים היו סגורים, הרגשתי צורך למצוא מפלט ולתת גם לראש לנוח. הקורונה שייצרה מצד אחד עבודה סביב השעון בימי העבודה, עשתה ההפך בימי הפנאי שם נוצר הרבה זמן פנוי. את הזמן הזה הפכתי להזדמנות להגשים חלום של שנים: לבנות חנייה מקורה מעץ בביתי. מהר מאוד מהרגע שקיבלתי את ההחלטה, נקנו קורות העץ, כלי העבודה והופ, הייתי על הגג, מתכנן ובונה.
את הבנייה שהייתה סוג של תרפיה עבורי עשיתי בעזרת מוטו שמוביל אותי בעולם העסקים ובחיים האישיים, חילקתי את העבודה לתתי יעדים. באמצעות פירוק המטרה המרכזית ליעדים קטנים, הצלחתי לתכנן, לחקור, ללמוד ולבצע מבלי להתייאש. היכולת לא לקפוץ בראש ישר לשלב האחרון של המשימה, שלעיתים יכול להיות מייאש/מפחיד או מרפה ידיים, עזר לצלוח כל שלב בעתו. כך יצא שתוך ארבעה ימים בניתי חנייה כמו שחלמתי ורציתי.
עבורי, הקורונה, אפשרה למנף את החללים שנוצרו להזדמנויות חדשות, להגשים חלום ופשוט לעשות.
למי שעומדים בפני משימה או רוצים לעשות משהו או חוששים, הטיפ שלי הוא: פרקו את היעד העיקרי לתתי יעדים, כמו מי שעושה ג'וגינג (ריצה), סמנו את העמוד אליו אתם רוצים להגיע, בריצה הבאה סמנו את העמוד הבא וכך הלאה. זה לדוגמא סרגל לשיפור ביצועים.
נתיבי עיזים ומסלולי אופנועים
דוקטור מורית בארי, מנכ"לית בית החולים השיקומי לילדים אלי"ן:
מה שהציל אותי בשנה האחרונה היו שבילי העפר. הימים, ימי לחץ של ראשית המגפה. התחושה היא של ענן חרדה מעיק החונק את בית החולים. מסתכלים על הילדים שזקוקים לתשומת הלב המלאה כדי להתגבר על פציעות קשות ומחלות איומות ובמקום להתרכז בטיפול בבריכה הטיפולית או בניתוח התנועה במעבדת המציאות הוירטואלית, עסוקים בחיטוי ובמיגון.
בכל יום משתנות ההוראות, התחקירים האפדימיולוגיים לא נגמרים, והצוות נעלם לו לבידודים ומופיע מחדש כמו איזו הופעת קוסם בלהות. הכל נושאים איל עינים ומבקשים החלטות, הכרעות, חיזוקים, תמיכה, והכל חדש ולא ידוע וכולם מחפשים איזו אמת מוחלטת.
אז אני, בכל רגע אפשרי, בשבילים. נתיבי העיזים ומסלולי האופנועים של הרי יהודה משתנים כל הזמן. משתנים עם זווית השמש, עם האביב הכל כך קצר, עם רוחות הערב הירושלמי ועם הירח המלווה את קולות התנים. נעלי הליכה מאובקות, כובע והמתנה של זמן לבד באוויר הפתוח, מפסח לשבועות, לראש השנה, לסוכות. בידודים, מסכות, החלטות. בזכות השבילים הנפתחים בכל יום, אחרים ומוכרים, הכל אפשרי. ארבעים שנה במדבר? נשמע מצוין.
"שבוע שמוקדש לצלילה"
יגן משה, מנכ"ל שמיר אופטיקה הבינלאומית:
בעבר הייתי שבוי של עבודה מסביב לשעון, סמכתי רק על עצמי והייתי פגיע מאוד לביקורת עד שהשתתפתי בסדנה ששינתה את אורח חיי וצורת עבודתי. מדובר בסדנה בסינגפור שנמשכת שבוע, בתנאי פנימייה, למנהלים מכל רחבי העולם. זו הייתה סדנה עמוסה, במיוחד ריגשית, שכללה קבלת ביקורת מאנשים שלא פגשת מעולם וכניסה לעומקם של נקודות תיקון, שכל אחד זיהה אצל האחר. בזכותה למדתי לאזן בין עבודה לחיים האישיים, אני מקדיש את סופי השבוע למשפחתי, למדתי לסמוך על המנהלים הכפופים לי ולהאציל סמכויות.
כפועל יוצא, סיגלתי לי חוק: בכל חודשיים-שלושה אני לוקח שבוע של חופש שמוקדש לצלילה, התחביב המועדף עלי, או טיול טבע בעולם, יחד עם משפחתי. אני תמיד חוזר עם אנרגיות מחודשות ועם ראש פתוח לשינויים ולאסטרטגיה הנכונה.גם בשגרת העבודה שלי, אני משתדל להאציל יותר סמכויות: המנהלים הבכירים ומנהלי הביניים, מכירים את אסטרטגיית החברה, היעדים והמטרות עם KPI ברורים. מעבר לכך, אני סומך עליהם בעיניים עצומות ומאפשר להם חופשיות בדרך העבודה.
בזמן הקורונה, הסתגלנו לדרך חיים שונה. אין טיסות, נופשים וכנסים, אז משקיעים יותר במשפחה, חווים את הילדים ומבלים זמן איכות איתם, ומכך מקבלים תעצומות נפש. גם התחביבים שלנו השתנו, ובמקום הצלילה שהייתה חלק מחיי, סיגלתי לעצמי שגרת ריצות, טיולים מקומיים ותחביב חדש-ישן, קארטינג, יחד עם הילדים, המפתח את המחשבה האסטרטגית והחשיבה מחוץ לקופסא.
