ב- 21.4 יתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני השופט אברהים בולוס הדיון הראשון בתביעה ייצוגית נגד חברת דרך ארץ, מפעילת הקטע המרכזי של כביש שש. דובר בבקשה לאישור תובענה הייצוגית בהיקף של מעל 2 מיליארד שקל, שהוגשה ע"י משרד עו"ד ר. מושקין.
הנושא הינו סוגיית "דמי הגביה" שגובה דרך ארץ ו"מחביאה", לכאורה, ממנויי הוידאו ומלקוחות מזדמנים. כמעט אף אחד אינו יודע כי נגבים בפועל דמי גביה, וזאת משום שלטענת העותרים דרך ארץ אותם ולא ניתן לראות אזכור שלהם לא בחשבוניות ולא בחוזים. מנויי הוידאו משלמים כיום כמעט 4 שקלים לנסיעה כדמי גביה ואילו לקוחות מזדמנים משלמים דמי גביה של כ-8 שקלים.
דרך ארץ גובה מעל 100 מיליון שקל בשנה, סכום המהווה כשליש מהרווח שלה.
מכשיר זיהוי או מכשיר תשלום?
על פי כתב התביעה, מיד לאחר שזכתה במכרז התחילה דרך ארץ לפעול לשיפור התנאים. העותרים טוענים כי דרך ארץ הציגה לוועדת הכלכלה מצג לפיו הפסקל הוא גם מכשיר המזהה את הרכב וגם מכשיר תשלום, כך שברגע שהרכב עובר תחת שער האגרה - הרכב מחויב בתשלום מתוך המכשיר עצמו, בטכנולוגיה דומה לזו של ה"רב קו". לאור זאת הוצג, לטענתם, לוועדת הכלכלה מצג לפיו עלויות הגביה ממי שלא יהיו בעלי פסקל יהיו גבוהות מאוד, שכן צריך לזהות אותם בצילום, לשלוח להם חשבון, לגבות את החשבון ועוד.
דרך ארץ ביקשה שיאשרו לה לגבות סכום של כ- 8 שקלים לפי הערך היום לכל נסיעה של מי שאינו מנוי פסקל. לאור הלחצים שהופעלו על ועדת הכלכלה תוקן החוק, ונקבע בו כי מי שלא יעשה שימוש ב"תג חיוב" ישלם דמי גביה, כאשר ביחס למנויי וידאו הופחת הסכום לכ-4 שקלים בלבד. מספר שנים לאחר מכן, עם פתיחת הכביש, החליטה דרך ארץ, משיקולים כלכליים, כי הפסקל יהיה רק מכשיר זיהוי ולא יהיה מכשיר תשלום.
כאן נוצרה בעיה חוקית. ההגדרה בחוק מדברת על "תג חיוב" שהינו מכשיר שמשלם בעצמו (ועל בסיס זה גם אושרו דמי גביה ממי שלא עושה שימוש במכשיר) - ובפועל הפסקל אינו מכשיר תשלום כלל וכלל. הטענה המרכזית העולה בתביעה היא כי על פי החוק הקיים אין שום אפשרות להפלות את מנויי הוידאו ולגבות מהם דמי גביה, וכי על דרך ארץ להשיב מאות מיליוני שקלים ללקוחות הוידאו. בנוסף, נטען כי דמי הגביה הקבועים בתקנות הם סכומי מקסימום הכפופים להוצאות הגביה בפועל ועל כן יש חובה להחזיר סכומים נכבדים גם ללקוחות מזדמנים. עלויות הגביה מלקוחות מזדמנים נאמדים בתביעה על אגורות בודדות, כאשר בפועל נגבים כ-8 שקלים בגין כל נסיעה.
"עושים שימוש בפסקל כחסם"
בתוך כך, הטכנולוגיה מתקדמת, ואם בזמן שיצא המכרז טכנולוגיית הפסקל הייתה הטכנולוגיה המובילה וטכנולוגיית הוידאו הייתה בחיתוליה, הרי שכיום היא נחשבת ליקרה ומיושנת. עלות נסיעה בפסקל יקרה (לדרך ארץ עצמה) עשרות מונים מעלות נסיעה צילומית, ומסיבה זו דרך ארץ כלל לא דורשת כי לקוחות שיש להם פסקל לא תקין (ויש עשרות אלפים כאלו) יגיעו לתקנו.
העותרים הביאו את חוות הדעת של ד"ר אמציה סמקאי, שהעיד כי דרך ארץ עושה שימוש בפסקל כחסם שמונע מהלקוחות להיות מנויי פסקל, ובכך מתאפשר לדרך ארץ לגבות מאות מיליוני שקלים. ד"ר סמקאי הוכיח, לטענת העותרים, כי דרך ארץ היא גם מונופול על הכביש וגם מונופול על אמצעי הגביה שלו, ועל כן על פי החוק היא כפופה לחוק התחרות הכלכלית האוסר על מונופול לעשות שימוש בחסם באופן הפוגע בציבור. כמו כן על פי החוק אסור לדרך ארץ להפלות בין מנויי הפסקל למנויי הוידאו.
הואיל ומדובר בתביעה בהיקף ענק שיש לה השלכות רוחב מהותיות גם על סוגיית הפיקוח על הנעשה בכביש שאמור להתבצע על ידי החברה הממשלתית "חוצה ישראל", הגישה זו בצעד חריג בקשה דחופה להביעה את עמדתה בסוגיה.
דרך ארץ טוענת בסעיף 69.4 לתשובה שלה כי: "אין יסוד לטענה כי המשיבה מסרבת להכיר באמצעי הווידאו כתג חיוב/זיהוי" ולמעשה מפנה סוג של אצבע מאשימה למדינה וטוענת כי המדינה מחייבת אותה להחזיק את מערכת הפסקל המיושנת, וכן כי על פי החוק וחוזה הזכיון היא חייבת להחזיק את מערך הפסקל.
נכן למועד כתיבת שורות אלו לא ברור מה עמדת המדינה. מכתב פניה שבוצע לשרת התחבורה מירי רגב לא נענה. בצד חריג ביותר, הגישה המדינה באמצעות עו"ד ממשרד יוסי גרוס, בקשה דחופה ובהולה לתת את עמדתה בהליך. מדובר בבקשה חריגה, שכן הנוהג המקובל הוא שבית המשפט מפנה למדינה שאלות וזו אמורה להגיב לשאלות, וחריג מאוד כי בשלבים כל כך מוקדמים של ההליך המדינה מבקשת לתת את עמדתה.