כאשר חיים צמח קם מהשבעה על בנו עוז ז"ל, הוא יצא אל הרחוב וראה שהחיים נמשכים כסדרם. "חשבתי לעצמי - באו כל כך הרבה אנשים לנחם אותנו, אבל זהו? עוז היה וכבר שכחו אותו? הבנתי שאם לא נפעל להנצחתו, זה פשוט מה שיקרה".
הוא פנה לחיים ביבס, באותה עת חבר מועצה ושנים ספורות לאחר מכן ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות ובסיועו, הקים בעיר את סניף יד לבנים, בו הוא משמש עד היום בתפקיד היו"ר: "הבנו שההנצחה והנחלת המורשת צריכות להגיע לקהילה, כדי לחשוף את הדמות של עוז, שהיה רק בן 20 כאשר נפל בקרב גבורה במלחמה על אדמת אויב".
סמ"ר עוז צמח נהרג בקרב בעינתא-בינת ג'בל בדרום לבנון ביום שבת, 12 באוגוסט 2006, בימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. הוא היה מפקד טנק וכאשר הטנק שלפניו נפגע והמפקד שלו לא יכול היה לתפקד, הדריך עוז את הצוות כיצד להילחץ מאש התופת שכוונה לעברם, כל זאת בעודו מרתק עם הצוות שלו את האויב. לאחר שהציל את חיי חבריו לנשק, הטנק של עוז ושל צוותו ספג פגיעה ישירה מטיל נגד טנקים וארבעת הלוחמים נהרגו.
על פעולותיו קיבל עוז ציון לשבח מטעם מפקד פיקוד צפון, האלוף גדי איזנקוט ואביו חיים מספר: "הגיעו אליי אנשי צבא ואמרו שלאחר שהם חקרו את הקרב, עוז צריך לקבל עיטור גבוה. אני עניתי שהוא עשה את מה שהם אימנו אותו וציפו ממנו לעשות ושלחתי אותם לדרכם. אבל אז הרמטכ"ל גם קרא את התחקיר ושלח משלחת נוספת. הפעם השבתי שאם עוז יקבל את העיטור, אז שיתנו אותו גם לכל הצוות שלו וזו אכן הייתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה בה מפקד הצוות והחיילים שלו מקבלים עיטור זהה אחרי קרב".
מאז אותו אסון שפקד את המשפחה ועד היום, חיים מוביל את הנצחתו של עוז, יחד עם אלפים רבים ברחבי העולם. את חלקם הוא מכיר, אחרים כבר מחוץ לשליטתו, אבל המורשת של עוז נשמרת ונמשכת, בסניף יד לבנים שהוקם, באתר מיוחד לזכרו, בשלל אנדרטאות ומצגות, משעול על שמו, טורניר סטריט-בול שהפך למסורת ואפילו אחת מקבוצות הילדים של מכבי תל אביב: "יש ילדים שאני מדבר איתם כשהם מצטרפים לקבוצה, כדי שיכירו את הסיפור של עוז, ואז שנים אחר כך הם פוגשים אותי כחיילים ובאים לשאול אם אני זוכר את השיחה הקודמת".
בנוסף, חיים מעביר הרצאות לתלמידים, תנועות נוער ואפילו בני הגיל השלישי: "יש כל מיני 'משככי כאבים' למצב שלנו ועבורי, ברגע שלא שוכחים את עוז ושהוא ממשיך להשפיע לטובה על הקהילה דרך הסיפור שלו, זה משכך הכאבים שלנו. אני מדבר על הדברים שאפיינו אותו, כמו מוטיבציה, נתינה, אהבת הארץ, עזרה לחלש ולנזקק, סיוע לאחרים לפני הצמחה. זה מה שנותן לנו את הכוחות לצלוח עוד יום, עוד חודש, עוד שנה".
חיים מכיר את פרטי הקרב באופן מדוקדק ואוסף עוד ועוד מכתבים שמועברים אליו על ידי אלו שהסיפור של עוז משפיע עליהם ונוגע בהם, גם כ-15 שנים לאחר מותו. "הכאב לא מרפה ולא מרפא", הוא מודה. "עם השנים, החוסר הרבה יותר משמעותי. אבל אני תמיד אומר שהמילה 'כאב' היא ראשי תיבות של 'כל אחד בדרכו'. יש כאלו שמתכחשים, אחרים כועסים או יושבים ליד הדלת ובוכים בתקווה שהילד או הילדה יחזרו. אנחנו, כשחווינו את האסון, הלכנו על חבל דק, כי לקבל ידיעה כזו, זו פשוט רעידת אדמה. בשורת איוב שמשנה את החיים. הרגשתי שאני יכול ליפול, או לחלופין לבחון את המצב ולהבין מה קרה, ומה אני עושה עם זה מעכשיו והלאה".
"בדיעבד", הוא מוסיף, "אני יכול להגיד שאני, אשתי והילדים החלטנו להמשיך בחיים ולחיות בשני קווים מקבילים - קמים בבוקר ומתנהלים כרגיל, ולצד זה הכאב כל הזמן איתנו ומרגישים אותו. שני הקווים האלו נפגשים במהלך השנה והכי קשה זה ביום הזיכרון. משפחות שכולות לא צריכות את היום הזה לעצמן, כי כל יום הוא יום זיכרון. אבל אנחנו עולים לקבר שלו בהר הרצל ויודעים שזה המועד בו אנשים שביומיום קשה להם מדי לבוא אלינו, יכולים להתקרב ולדבר על עוז. בכל שנה אני נדהם לשמוע עליו סיפורים חדשים. אבל הנדיבות שלו, הכנות שלו, החוכמה. הוא היה ילד מבריק ומיוחד".
"כל עוד אני חי - אמשיך להנציח את זכרו של עוז", מסכם חיים. ביום הזיכרון הקרוב, שיחול השנה ב-14 באפריל, כולכם מוזמנים לקחת חלק במיזם הווירטואלי הייחודי "זוכרים ביחד", שיתוף פעולה בין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, ארגון יד לבנים ומשרד הביטחון. המסגרת המיזם ייערכו אירועי הנצחה דיגיטליים, אליהם ניתן להירשם בקלות כמארחים או אורחים. בעזרת הפלטפורמה הדיגיטלית, כל ישראלית וישראלי יוכלו ביום הזיכרון הזה לשתף את סיפוריהם ואת כאבם האישי.
לאתר: www.zochrim.org.il
לשאלות ותמיכה טכנית ומידע נוסף:
info@zochrim.org.il
טלפון (10:00-20:00): 074-7871617