"השכול הפרטי והשכול הציבורי הם שני נתיבים מקבילים ואני מודה שזה מסע קשה", אומרת מאיה אוחנה מורנו. "מצד אחד יש את עמנואל שלי ומצד שני, את סגן אלוף עמנואל מורנו, הלוחם האגדי בלי התמונה".
כנראה שאין ישראלי שלא שמע על עמנואל מורנו ז"ל, קצין בסיירת מטכ"ל, שנפל בפעולה חשאית בסיום מלחמת לבנון השנייה. ב-15 השנים שחלפו הפך מורנו למיתוס בחברה הישראלית, גיבור שפעולותיו היו כל כך חשאיות, עד שלא ניתן לפרסם את תמונתו, אפילו כיום. אולם לצד הדמות הלאומית, ישנה גם משפחה שנושאת עמה את כאב האובדן בכל יום ויום ואלמנתו, מאיה, מספרת שבכל הרצאה שהיא נותנת על הסיפור שלה, של עמנואל ושל המשפחה - עולה השאלה על השילוב המורכב הזה שבין פרטי לציבורי: "לקח לי זמן להצליח להסכים להיות לא רק אלמנתו של עמנואל, אלא גם של גיבור ישראל. זה משהו שנכפה עליי, בלי שליטה או בחירה, אבל זו המציאות המאתגרת איתה אני יודעת שאחיה לנצח".
כאשר היא הגיעה להבנה הזו, החליטה מאיה לקחת את הסיטואציה שנוצרה ולהפוך אותה למשהו שמביא כמה שיותר טוב לעולם, "כי אם כבר משתמשים בשמו של עמנואל, לפחות שנשתמש בו לטובה", היא אומרת. לכן, היא חברה ליוצרת רוחמה בן יוסף ויחד השתיים העלו מופע, בו רוחמה שרה, בעוד מאיה דיברה על סיפור השכול, נישואיה השניים, הדרך בה בישרה לילדיה שאביהם נפל בקרב, התובנות שעלו לה לאורך השנים ועוד. המופע ירד לפני כארבע שנים ובקרוב עתיד לצאת בווידיאו לציבור הרחב: "אני עובדת עם החוסר והופכת אותו לכלי בעזרתו אפשר להפיץ משהו חיובי. לעולם אתגעגע לעמנואל, אני לא יכולה לשנות את זה, אבל ככה הוא לא רק דמות מפעם, אלא גם נותן לנו משהו היום".
המופע היה דוגמה אחת לשלל ההנצחות לזכרו של סא"ל מורנו. רחובות נקראו על שמו, תכנית בשם "אחריי לצבא" עבור מלש"בים, ספרי תורה חדשים שהוכנסו לבתי כנסת, מוסדות חינוך, תלמודי תורה ועוד, אולם מאיה אומרת: "מבחינתי ההנצחה הכי משמעותית היא העובדה שאני מגדלת שלושה ילדים של עמנואל. לא אנדרטה, אלא החיים האמיתיים. ככה אנחנו מתמודדים עם השכול. אחרי שהוא נהרג, הבנתי שאני צריכה לקחת את האנרגיות כדי לגדל ילדים בריאים נפשית, חזקים ואיתנים".
"זיכרון הוא לא משהו מפעם. בעיניי, הוא קיים בהווה", היא ממשיכה. "אני לא זוכרת כדי לזכור את מי שהיה, אלא מבינה שיש רצף חיים, עבר מחובר לעתיד שיימשך גם אחריי. כשעמנואל נהרג, השאלה שלי לא הייתה מה הילדים יזכרו מאבא שלהם, אלא איך לוקחים את מה שאבא שלהם היה וממשיכים את זה קדימה. זה זיכרון לדעתי. אני מספרת לילדים עליו, וזה נצרב ונספג אצלם".
בכל שנה, ביום הזיכרון, מתקבצים אצל מאיה חברים וקרובים שהכירו את עמנואל. יחד, הם יוצרים פסיפס אמיתי של החברה הישראלית כולה: "לקראת השנה השלישית אחרי מותו, שמתי לב לזה והרגשתי שצריך לייצר מזה משהו עם משמעות. לכן הקמנו את מעגל השיח". במסגרת מעגל השיח מתקיימים דיונים מרתקים בין אנשים מכל רחבי הקשת: "הכל תמיד מנומס ומכבד. אני רוצה שתהיה משמעות אמיתית ליום הזה. לא רק לדבר על מי שנפל, אלא גם להניע משהו בתוכנו. לגרום לנו להיות טובים ונותנים יותר, חברה סבלנית ומקשיבה יותר".
השנה, ביום הזיכרון, ה-14 באפריל, חוברים יחד ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, ארגון יד לבנים ומשרד הביטחון למיזם וירטואלי ייחודי בשם "זוכרים ביחד", במסגרתו כל אחד ואחת יכולים להיכנס לאתר ולהירשם לאירועי ההנצחה הדיגיטליים, כמארחים או אורחים. בעזרת הפלטפורמה הדיגיטלית, כל ישראלית וישראלי יכולים לשתף את סיפורם וכאבם האישי: "הפרויקט הווירטואלי מאפשר להרבה יותר אנשים להיות מעורבים", מסבירה מאיה. "דווקא המרחק הזה מאפשר לרבים להיפתח יותר מתמיד, גם לאלו שלא תמיד קל להם לדבר ישירות מול קהל. עבורנו, מדובר בעוד מתנות בדרך, כי אנשים חדשים מדברים בכל פעם ואנחנו שומעים עוד סיפורים".
"לצערנו, כל אזרח פה מכיר מישהו שנפל, בין אם זה במעגל ראשון, שני או שלישי", היא מוסיפה. "לכן, החיבור בין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ליד לבנים בפרויקט הזה הוא יפהפה בעיניי, כי הוא נותן תשובה למשהו שאנחנו, המשפחות, נושאים אותו לכל אורך השנה. לא רק להיזכר, אלא גם לזכור. לא רק סיפור מפעם, שאני לא רוצה שיקרה יותר, לאף אחד, אלא גם יום שמשמש לטעינת ערכים - ערבות הדדית וחיבור בין המגזרים בחברה".