מפקדים לחיים

בדוגמה אישית, בשבירת דיסטנס מפתיעה, בתמיכה ובמנהיגות: לקראת יום העצמאות פנינו לעשרה בכירים, אנשים שהפכו למפקדים באזרחות, וביקשנו שיכתבו מכתב למפקד שלהם מצה"ל. להפתענתנו גילינו שיש מנהלים שהמפקדים שלהם הולכים אתם לכל מקום, גם ממרחק השנים

וואלה! כסף

מתן וילנאי (אלוף במיל'), יו"ר תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל:

אדם,
לפני חמישים ואחת שנה נפלת בצריח הטנק שלך בתעלת סואץ, מלחמת ההתשה, מפקד פלוגה ל' בגדוד 195 של חטיבה 401.
באחת איבדתי חבר יקר לדרך. אתה מ"פ שיריון, אני מ"פ צנחנים - שנינו מאמינים במדינת ישראל באמונה שלמה, בצדקת הדרך ובצורך להילחם על קיומה.

אם היית איתנו היום היית רואה את הדרך שעשינו מאז. ישראל, מעצמת היי-טק פורחת, חיי תרבות ורוח של יצירה בכל מקום. השלום עליו לחמנו התממש מול מצרים וירדן, ומדינות ערביות נוספות הכירו בזכותנו להתקיים כמדינה. צבא חזק, משופע בטכנולוגיה, לא ברמה שהכרנו אז, אלא ברמה גבוהה לאין שיעור. והלוחמים הצעירים, כמונו אז...

אך קיימים גם צללים. עננים של חברה מקוטבת, סובלת מפערים חברתיים קשים. לעיתים תחושה של אובדן דרך וחוסר ממלכתיות, הדמוקרטיה בסכנה והסכסוך המדמם עם הפלשתינים רחוק מפתרון.
למרבה הצער איבדתי חברים טובים ויקרים שיצאו לקרב בלי להטיל ספק. אדם היה אחד מאלה ואחיו גדעון, נפל שלוש שנים לאחר מכן.

אין יום שאני לא חושב על האנשים הגיבורים הללו, אני שואל את עצמי האם הייתה זו תמימות או מסירות נפש. על שאלה כזאת ניתן להשיב בראי הזמן ולבחון את השגינו מול המחיר הכבד ששילמנו.
אני מתפלל שלמרות הקשיים, הדור הצעיר יחזיר את המדינה למסלול בו האמנו לפני שנות דור!

עוד בוואלה! NEWS

הרופא חשב שזה פסיכוסומטי, אבל בסוף היא אובחנה כחולה בטרשת נפוצה

לכתבה המלאה
אלוף במיל' מתן וילנאי (צילום: דובר צה"ל)

ראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי

גיא חסון אחי היקר,
נפגשנו מיד אחרי הצמ"פ בשיריון, הגיע מ"פ חדש ואני הייתי התותחן שלך. מגיע מ"פ קטן קומה, עם קול רך ומלטף וקשוב לכל אחד שמדבר איתו.

אנחנו, חבורה של בני ישיבות שהצטרפו לפלוגה מבצעית חילונית, עם המון שוני והבדלי תרבות. ידעת לנצח על החבורה במנהיגות שקטה, בעצמה ועם יד בוטחת על בקר המפקד. הכל עשית בלהט ציוני אמיתי יחד עם התלהבות מהשיריונאות. המדינה מעל הכל עם המון אהבה לשירות הצבאי.

היכולת שלך להכיל את כולנו, על השונות הגדולה, היכולת להוביל את כל התרגילים הכי גדולים ולוודא שאנחנו תמיד הפלוגה הכי טובה בחטיבה, והכל בשקט, בלי קולות הבס והצעקות המקובלים בצבא, היו לנו למופת.

לא אשכח את כעסך כשלא כיבדנו את האחר, ואת תשומת ליבך לצרכינו הדתיים מחד, והצרכים של החילוניים בפלוגה מאידך. לא לחינם הפכת לקצין שיריון ראשי תת אלוף גיא חסון.
המפקד, למדתי ממך המון על הסובלנות לאחר, על אורך רוח וענווה, על מתינות ועיקשות ומעל לכל אלה על אהבת המולדת בכל הלב והנשמה.
חיל השיריון - אני גאה להיות שייך!

ראובן פינסקי (מימין) (צילום: צילום פרטי)

רו"ח מירי אורן, מנכ"לית אפקה המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב

לכבוד מפקד הבקו"ם, אל"מ אליעזר בוכהייסטר (שנודע בכינויו בּוּכָה) ז"ל,
מיד אחרי הטירונות ייעדו אותי להיות המזכירה שלך, ושמך נשא למרחוק כמפקד מוערך אך גם תובעני.
כבר במהלך הריאיון, שעשית יחד עם סגנך, הבחנת בחושייך החדים כי אינני באמת מעוניינת בתפקיד. הבהרת לי מיד כי אדם שאינו רוצה לעשות תפקיד מסוים, לעולם לא יצליח לעשותו טוב באמת. ואכן, לבסוף שובצתי כפקידה כללית שאמונה על קליטת המלש"בים לשירותם הצבאי.

המשפט שלך הלך איתי לאורך הדרך שעברתי מאז השירות הצבאי בבקו"ם. הוא מהדהד בראשי ומפעם לפעם אני נרגשת לגלות עד כמה הוא נכון ומדויק. גם היום, כמנכ"לית של אפקה, אני מגלה עד כמה מה שעומד גם מאחורי ההנדסה, הרבה לפני האקזיטים, היוקרה והכסף הגדול, הוא הרצון הפשוט והאמיתי לשפר את החיים של האנושות, לעשות דברים באהבה ובתשוקה, לפתור בעיות ולפתח דברים חדשים ומרגשים.

לאורך השירות כבר הכרתי אותך ולמדתי להעריך אותך עמוקות. בדיעבד אני שמחה לדעת איזה שיעור חשוב קיבלתי ממך.
לצערי, אינך בין החיים עוד אבל אין לי ספק שהותרת חותם עמוק בי ובעוד חיילים רבים.
בתודה ובהוקרה

מירי אורן (משמאל) (צילום: צילום פרטי)

ליאן (ורקר) סלע, מנכ"לית מכון אדלר

מכתב למפקדת לילי אליאסי:
בשנות ה 90' שירתי כקצינת חינוך בצה"ל. תפקידי הראשון כקצינה טרייה היה באגד תותחנים. זה לא ממש התאים. מצב רוחי היה ירוד. הבנתי כי עלי לחפש מקום אחר, וכך עשיתי.
חברה טובה מקורס הקצינות המליצה לי לפנות להצבה ביחידת ההסברה לטירונים של הר גילה, שם גם היא שירתה. ביקשתי הצבה מחדש ולמזלי נשלחתי לראיון אצל מפקד המדרשה לחינוך ומפקדת יחידת ההסברה.

לפני הריאיון, החברה שלי סיפרה אודותיי בהתלהבות אדירה לקצינה המפקדת לילי אליאסי, ותיארה את יכולותיי, האנרגיות הטובות שלי ועוד. בפועל הגעתי לראיון במצב רוח אחר וסגרירי בהרבה. ראיתי בעיניה של המפקדת לילי כי היא משתאה ולא מבינה - היכן אותן אנרגיות, התלהבות וכ"ו?
וכאן מגיע חלק התודה למפקדת לילי, שנתנה לי בכל זאת, את ההזדמנות להיכנס ליחידה הכי נכונה עבורי ולממש את יכולותיי באופן הטוב ביותר.

אני מודה לך לילי, על כך שהאמנת וחשבת כי ראוי לתת לי סיכוי. בזכותך, הגעתי לתחושת סיפוק והנאה כקצינה, התפתחתי מקצועית ונהניתי מחוויות נהדרות. אני לא יודעת היכן את כיום, אך אני זוכרת את המחווה הזו שלך ומשתדלת לנהוג באופן דומה כיום, בדרכי כמנהלת.
תודה!

ליאן (ורקר) סלע (משמאל) (צילום: צילום פרטי)

ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי

מכתב לאלוף משה נתיב ז"ל:
"את גרה בהרצליה, נכון? בואי, אקח אותך הביתה". ככה, כאילו אין הבדלי דרגות, מציע אלוף בצה"ל טרמפ לחיילת שרק הגיעה מהטירונות. התיישבתי בספסל האחורי, שותקת ונבוכה. עסקת בניירות כלשהם כשהנהג שלך שאל לכתובתי.

כשאמרתי "רחוב קפלן," הרמת פתאום ראש ושאלת: "ואת יודעת מי היה קפלן?" ידעתי. "יפה מאד!" אמרת, ופצחת בשאלות - היכן למדתי, מה התחביבים שלי, איזה ספר קראתי לאחרונה. שאלת והקשבת. שמעת גם את הביישנות של טירונית מול אלוף, ואמרת: "להתבייש צריך רק מי שמסרב ללמוד ולהתקדם. תבטיחי לי שתזכרי את זה." הבטחתי.

זו הייתה שיחת חולין קטנה, אבל אני הרגשתי שאתה מעביר אלי לפיד, את המהות של מפקד שהוא מנהיג, בצה"ל ובמדינת ישראל: המחויבות לחתור למצוינות. גבהתי בכמה סנטימטרים. שנים אחר כך, כשנפגשנו במקרה, שמחת לשמוע מה עשיתי עם חיי.

לחתור למצוינות, גם כשהבורות והזלזול מרימים ראש בגאווה חלולה ומסוכנת. אני ממשיכה לנסות להעביר את המהות הזו גם לדור הבא. כמו שהבטחתי.

ליאת בן דוד (צילום: צילום פרטי)

ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון "לתת"

ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון לתת
גיוס נובמבר 1989, פלנ"ט 35, יחידת עורב צנחנים.

ערב שישי, שעה 19:00, לפני 32 שנה. עומד ומחכה לטרמפ ה-12 בערך באותו יום, בדרך מאימון ברמת הגולן לשבת בדימונה. עד שמגיעים הביתה, כבר צריכים לחזור. תנועת הרכבים בטרמפיאדה ביציאה מבאר-שבע אל מעמקי הדרום, דלילה מאוד, בטח בשישי בערב.

פתאום עוצר לידי בלייזר חום צבאי. אני פותח את הדלת ורואה מולי את מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ בוגי יעלון, שאומר לי בטון בס ובחצי חיוך: "בוא כנס".

צריך להבין, עבור חייל במסלול בעורב צנחנים, לפחות בימים ההם, המפק"צ הוא אלוהים ומפקד החטיבה הוא אבא שלו. אני מודה לאלוהים האמיתי שהשכלתי לשמור על חיילות עם כומתה במקום וחגורה מעל החולצה וכל הפוזה של הצנחנים, אבל צריך שלושה ניסיונות כדי לסגור את הדלת הכבדה של הבלייזר. לא בגלל שהיא הייתה כל-כך כבדה, כמו שאני התרגשתי מהאירוע.

בוגי, בדרך לביתו שלו בגרופית שבערבה, עשה איתי שיחה הכי בגובה העיניים, התעניין באיזה שלב אנחנו באימון ברמה, שאל עליי ועל המשפחה, נתן עצות טובות והיה האלוהים הכי אנושי שפגשתי עד אז. כשהגענו לדימונה הוא סטה מהנתיב שלו, הכניס אותי עד הבית והמשיך בדרכו.

כשעליתי הביתה נסער וסיפרתי להוריי שמפקד החטיבה הנערץ הסיע אותי טרמפ, אמא שלי שאלה מיד: "למה לא הזמנת אותו לארוחת ערב?" לך תסביר לה שהרגע פגשת את אבא של אלוהים.

כחייל צעיר, בוגי שידר לי אז מנהיגות ערכית ואותנטית, מהסוג שחסר היום. את המנהיגות הזו פגשתי כבר אצל המפק"צ שלי בטירונות, שהשפיע עליי ועל הצוות שלי ותרם באופן משמעותי לעיצוב שלנו כחיילים, כמפקדים וכבני אדם.

הבנייה של "צוות אבי", שנעשתה כמלאכת מחשבת ויצרה פסיפס של החברה הישראלית - בני עיירות פיתוח וחבר'ה מבוססים ממרכז הארץ, מושבניקים וקיבוצניקים, חילוניים ודתיים, ימניים ושמאלנים (אז עוד היה דבר כזה) - הוכיחה את עצמה בגדול. שלושה עשורים אחרי אותה טירונות, בשנתנו ה-50, אנחנו עדיין בקשר קרוב שמבוסס על רעות אמיתית ואהבה.

ערן וינטרוב (צילום: צילום פרטי)

ד"ר ענת אנגל, מנהלת המרכז הרפואי וולפסון

צלצול הטלפון באותו הערב תפס אותי מכינה ארוחת ערב לבן השש ובת העשר. "את יוצאת בצוות בית חולים שדה להאיטי" כמה שעות לפני כן רעדה תחתיה אדמת האוקיינוס האטלנטי בעוצמה גבוהה שהובילה להרס כמעט מוחלט של עיר הבירה פורט-או-פרנס.

באותה תקופה הייתי ראש ענף רפואה עורף וסגנית מפקד מחלקת הרפואה. מפקד פיקוד העורף יאיר גולן, בחר שאטוס עם הצוותים וכמובן שמיד הסכמתי.
למדתי הרבה מהימים שם. שלמרות כל ההרס והתחושה הראשונית שאין תקומה, טבע האוכלוסייה הוא לשאוף לייצר סדר מחדש ולחזור לשגרה.

למדתי שאין חלופה לאנרגיות שעמיתיי לצוות המטפל העניקו לי ושאני הענקתי להם, ושתמיכת עמיתים היה הבסיס לחוסן של כולנו מול המראות, זעקות הכאב, האובדן והמוות.
חרטתי בזיכרוני את הדיונים המקצועיים והאתיים שעשינו על בסיס יומי מתוך העיקרון שרפואה עושים ללא פשרות, ומתוך שיקולים קליניים, אתיים ומוסריים מתמידים.
הרבה אנשים מיוחדים היו מעורבים במשלחת צה"ל לרעידת האדמה בהאיטי וזו הזדמנות לספר לכל אחת ואחד מהם שאני זוכרת את כולם תמיד.

ענת אנגל (צילום: צילום פרטי)

חגית אליאס, מנכ"לית מומנטום

אל"מ במילואים יהודה שושוני: מפקד. אדם. מנהיג
התגייסתי לצבא עם חתימת השלום עם ירדן ב-1994 ובתחושה שהשלום כבר כאן. השירות הצבאי שלי החל בג'נין, ואז נוכחתי לגלות שהשלום רחוק מלהיות נוכח. וכך עם פינוי החטיבה לפלשתינאים במסגרת הסכמי אוסלו הגעתי לבא"פ לכיש, כמשק"ית חינוך וקבלתי על עצמי ללוות את מסלול ההכשרה של יחידת הגששים לצד משימות נוספות בבסיס.

באותה העת קיבלת את פניי כמפקד הבסיס אל"מ יהודה שושני, עם ניסיון של שירות קרבי ארוך ופציעות קשות שהותירו בך כבוד לחיים, למדינה וללוחמיה. הותרת רושם עמוק על כל מי שנקרא בדרכך וגם עליי כחיילת צעירה עם מוטיבציה לשנות את העולם.

מיד זיהית את האנרגיה ודאגת שאף אחד לא יפריע לי במשימה החינוכית. הייתי מגישה לך בכל חודש תכנית עבודה כתובה בכתב יד ציורי, ואתה בעט דיו ורוד היית משיב לי עם הערות שרק איש ערכי כמוך יכול היה לכתוב. הייתי מחכה לקבל את ההערות שלימדו אותי רבות על מנהיגות והובלה.

כל שיחה איתך הייתה מעצימה והיה בה מן החזון והמעשה. לפני שחרורי ניסית להשאיר אותי בקבע ואני מיהרתי למשימה הבאה שלי - לשנות את העולם.
תודה על היסודות שהטמעת בי ובפקודיך. מצדיעה לך, המפקד.

חגית אליאס (צילום: צילום פרטי)

אורי קידר, מנכ"ל ישראל חופשית

אל"מ יפתח נורקין מח"ט אפרים,
נורקין, זה קצת מוזר, שלא לומר מביך, לחשוב על זה שעברו כבר 16 שנים מאז שהיית המ"פ שלנו בפלוגה א' של גדוד 82. הרבה מאוד קרה בשנים האלה, ולשמחתי (מקווה שגם לשמחתך), אתה עדיין בצבא. אני שמח מזה כי בסופו של דבר, אנשים כמוך הם מי שאני רוצה שיהיו המפקדים בצה"ל, ואני לא בטוח שבאמת יש הרבה כאלה.

בתקופה בנצרים, שהסתיימה בסופו של דבר בלילה ארוך שהתחלנו אותו בתוך הרצועה וסיימנו אותו בזה שאתה סוגר את השער בתור הטנק האחרון שיצא מההתנחלות המבודדת ההיא, למדתי הרבה. בעיקר למדתי שאפשר להיות גם מקצוען שמעמיק בסוגיות גדולות כקטנות, וגם יודע להתמקד בנקודות הכי חשובות, לדייק ולפשט אותן, ולוודא שכולם מסביבך מבינים מה באמת חשוב ומה לא, מה העיקר ומה הטפל.

למדתי שאפשר להיות גם מפקד שרואה את האנשים מסביבו, וגם לא מהסס לרגע לתת להם שבתות כשצריך (נגיד כששכחו לפרוק את המקלע כשחזרו לנצרים, בלי לציין שמות). תמשיך לשמור עלינו חבר, ותשמור גם על עצמך.

אורי קידר (צילום: צילום פרטי)

רות שהם (אל"מ במיל'), מנכ"לית האוניברסיטה הפתוחה

אל"מ תהילה שדה ז"ל
זכיתי להיות תחת פיקודה כשהייתי קצינה צעירה באגף תכנון. תהילה היוותה עבורי מודל לחיקוי וליוותה אותי כשעליתי בסולם הדרגות עד שנפטרה שנים ספורות לאחר שחרורה.

לעולם לא אשכח את היום בו הופיעה, בצניעות שאפיינה אותה, עם דרגות האלוף משנה - אחת מהקצינות המקצועיות הראשונות בצה"ל שנשאו את הדרגה. היא שימשה בתפקיד מזכירת פיקוד עליון בלשכתו של אהוד ברק וביצעה תפקיד שלימים נקרא עוזר הרמטכ"ל בדרגת תת אלוף.

ראוי שייזכר שהיא עיצבה את מודל התכנון הרב שנתי בצה"ל שהתפתח ברבות השנים למתודולוגיה סדורה שמיושמת עד היום בצה"ל ובכלל גופי הביטחון. הייתה לה השפעה משמעותית על עיצוב מבנה צה"ל ותהליכי העבודה במטה הכללי ובין זרועות הצבא. כל הקצונה הבכירה של צה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון ושר הביטחון דאז רבין ז"ל הכירו והוקירו את פועלה.

בזכות תהילה רכשתי כלים של ניתוח, תכנון וחשיבה ארוכת טווח לצד ירידה לפרטי פרטים ודיוק בלתי מתפשר. כלים אלה ליוו אותי בכל התפקידים הבכירים שמילאתי ועד היום. מסירותה האינסופית, שעות העבודה שלא נגמרו מנעו מתהילה להקים משפחה. תמיד הדגישה בפני את חשיבות התא המשפחתי לצד הקריירה וליוותה אותי באהבה כשנולדו ילדי.

אל"מ במיל', רות שהם (צילום: חיל מודיעין)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully